הסכסוך התחיל כהתנגשות בין שתי תנועות לאומיות, שבהן שימשו מוטיבים דתיים לכל היותר כקישוט.

התנועה הציונית הייתה מתחילתה בלתי-דתית, ואפילו אנטי-דתית. כמעט כל האבות-המייסדים היו אתיאיסטים מוצהרים. בנימין זאב הרצל הציע, בספרו "מדינת היהודים", להחזיק את הרבנים בבתי-הכנסת (ואת הקצינים במחנות). חיים וייצמן היה מדען חסר-אלוהים. זאב ז'בוטינסקי ביקש בצוואתו לשרוף את גופתו - דבר שהוא אסור בתכלית האיסור בדת היהודית. דויד בן-גוריון סירב לחבוש כיפה אף בהלוויות.

יתר על כן: כל גדולי-התורה בימי הרצל, חסידים ו"מת'נגדים" כאחד, התנגדו לו בחריפות וקיללו אותו נמרצות. הם שללו את התיזה היסודית של המפעל הציוני: שהיהודים הם לאום, במובן האירופי, ועמדו על כך שהיהודים הם עם קדוש, שרק שמירת המצוות מאחדת אותו.

ועוד יותר מזה, בעיני הרבנים היה עצם הרעיון הציוני בבחינת חטא בל-יכופר. הקדוש-ברוך-הוא גזר על היהודים גלות, עונש על חטאיהם. לכן רק הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו רשאי לבטל עונש זה ולשלוח את המשיח, שיחזיר את היהודים לארץ-ישראל. עד אז, חל איסור חמור על "עליה בחומה". לכן, בבואם בהמוניהם לארץ, מורדים הציונים בקדוש-ברוך-הוא ודוחים - חס וחלילה - את בוא המשיח.

אמנם, הציונים גנבו מהדת היהודית את סמליה (מגן-דויד, המנורה של בית-המקדש, הטלית שהפכה לדגל, אפילו את השם "ציון"), אך זאת הייתה מניפולציה תועלתנית. הפלג הדתי הקטן שהצטרף לציונות ("הציונות הדתית") היה שולי ועלוב.

בבית-הספר הציוני בארץ למדנו, לפני השואה, להתייחס בדחייה ללא רחמנים לכל דבר יהודי כ"גלותי", את הדת היהודית, העיירה היהודית, החברה היהודית ("הפירמידה ההפוכה"). רק השואה שינתה את היחס לעבר היהודי בגולה.

בן-גוריון עשה הנחות לדתיים. הוא שיחרר כמה מאות בני-ישיבה משרות צבאי וכונן מערכת-חינוך ממלכתית-דתית. כל זה כדי לרכוש שותפים נוחים לקואליציות. אבל ביסוד ההנחות האלה עמדה ההנחה, שהייתה משותפת לכולנו, שהדת היהודית תתנדף מאליה בשמש הישראלית הקופחת, ותיעלם כליל תוך דור אחד או שניים.

כל זה השתנה בעקבות מלחמת ששת-הימים. אז החל קמבק מדהים של הדת היהודית.

בצד הערבי אירעה התפתחות דומה, אף כי הרקע שם שונה לגמרי.

התנועה הלאומית הערבית נולדה גם היא על בסיס הרעיון הלאומי האירופי. אבותיה הרוחניים קראו לשחרור הלאום הערבי מכבלי השלטון העות'מאני, ואחר-כך מעול הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי. רבים מאבותיה היו דווקא נוצרים.

כאשר התגבשה בארץ תנועה לאומית פלסטינית נפרדת, בעקבות הצהרת-בלפור וכינון ממשלת פלסטין הבריטית, לא ניכרו בה סממנים דתיים. כדי להילחם בה, מינו הבריטים אישיות דתית מובהקת להנהגת הציבור הפלסטיני. זה היה חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי-הגדול של ירושלים, שהפך במהרה למנהיג ההתנגדות הפלסטינית לעליה הציונית. הוא השתדל להעניק למרד הערבי-הפלסטיני צביון דתי. בטענה שהציונים זוממים להשתלט על הר-הבית, הוא קרא לכל העמים המוסלמיים לחוש לעזרת הפלסטינים.

המופתי נחל כישלון צורב, וכישלונו תרם לאסון עמו. הפלסטינים מחקו אותו מההיסטוריה שלהם. בשנות ה-50 הם העריצו את גמאל עבד-אל-נאצר, נושא הלאומיות החילונית הכול-ערבית. כאשר יצר יאסר ערפאת את התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית, הוא לא הבחין בין מוסלמים לנוצרים. עד סוף ימיו הקפיד לנאום על שיחרור "המסגדים והכנסיות" של ירושלים.

באחד משלבי התפתחותו דגל אש"ף בהקמת "מדינה דמוקרטית חילונית, שבה יחיו ביחד מוסלמים, יהודים ונוצרים". (ערפאת לא אהב את המילה "חילונית", והעדיף את הנוסח "לא-מאליה", שפירושה: לא שייכת לשום עדה דתית.)

ג'ורג' חבש, שעמד בראש תנועת "הלאומיים ה ערביים" ואחר-כך "החזית העממית לשחרור פלסטין", הוא נוצרי.

מצב זה השתנה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף 1987. רק אז התחילו החמאס והגייהאד האיסלאמי להשתלט על המאבק הלאומי.

הניצחון המדהים של צה"ל במלחמת ששת-הימים, שנראה כמו נס, חולל בישראל שינוי פוליטי-תרבותי עמוק. עם תקיעת השופר ליד הכותל המערבי פרץ הנוער הדתי, שנדחק עד אז לשוליים, אל מרכז הבמה.

פתאום התגלה שמערכת-החינוך הממלכתית-דתית, שהוקמה על-ידי בן-גוריון כשוחד פוליטי, תוך בגידה בעצמו, הוציאה מתוכה מוצר חינוכי דתי קנאי. תנועת-הנוער הדתית, שסבלה כל השנים מהשפלה ומרגשי-נחיתות, התמלאה עזוז ופתחה בתנופת ההתנחלות. היא הנהיגה את המאמץ הלאומי העיקרי: סיפוח השטחים הכבושים.

גם הדת היהודית עצמה עברה מוטציה. היא התנערה מהתכונות הכלל-אנושיות והצטמצמה לדת שבטית צרה, לוחמנית, שונאת-זרים, שוחרת כיבוש וטיהור אתני. הציונים-הדתיים מהסוג החדש משוכנעים שהם פועלים בשם אלוהים ומכשירים את בוא המשיח. השרים הדתיים-לאומיים, שהיו שייכים לאגף המתון בממשלה, פינו את מקומם להנהגה קיצונית, שלא הייתה רחוקה מפאשיזם דתי.

מדינת-ישראל לא הפכה למדינה דתית. גם עכשיו יש בה רוב חילוני גדול, הכולל מחנה המגדיר את עצמו "חילוני-מסורתי". לפי הלשכה הסטטיסטית הממשלתית היוקרתית, רק 8% מגדירים את עצמם כ"חרדים", 9% כדתיים, 45% כחילוניים לא-דתיים ו-27% כמסורתיים לא-דתיים.

ואולם, באמצעות מפעל-ההתנחלות רכשו הדתיים השפעה עצומה על המהלכים המדיניים. הם מנעו כל אפשרות של שלום עם הפלסטינים. ולא פחות חשוב: הם עזרו לעורר תגובה דתית קיצונית בצד השני.

ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, שהגיעה לשיא עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נתנה דחיפה עצומה לכוחות הדתיים, שצמחו עד אז בשקט (ולא מעט בעידוד שלטונות-הכיבוש, שראו בהם משקל-נגד לאש"ף החילוני.)

האינתיפאדה הראשונה הביאה להסכם אוסלו ולשיבת יאסר ערפאת לארץ. אבל הרשות הפלסטינית החדשה לא הצליחה לשים קץ לכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית חילונית. כאשר ההתנחלויות התפשטו בכל רחבי הגדה והרצועה, גברה בקרב הציבור הפלסטיני הקריאה להתנגדות מזוינת. הפלגים הדתיים הצטיינו במאבק זה. לצעיר דתי קל יותר להקריב את חייו בפיגוע-התאבדות מאשר לחברו החילוני.

זעם הציבור הפלסטיני על תופעות השחיתות, שדבקו בצמרת פת"ח החילונית (אך לא ביאסר ערפאת הסגפן), הגביר את הפופולאריות של הדתיים, שלא דבק בהם רבב.

זה שנים רודף אותי סיוט: שמא הסכסוך הישראלי-פלסטיני יחדל להיות לאומי ויהפוך לדתי.

סכסוך לאומי, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתרון. במאתיים השנים האחרונות היו מלחמות לאומיות רבות. כולן הסתיימו בפשרה טריטוריאלית. סכסוכים כאלה הם הגיוניים ביסודם, וניתן לסיימם בצורה רציונאלית.

לא כן סכסוכים דתיים. כאשר כל צד כבול בצווים אלוהיים, השגת פשרה קשה פי כמה וכמה.

יהודים דתיים מאמינים שאלוהים הבטיח את כל הארץ לעם ישראל, ומסירת כל חלק ממנה ל"זרים" היא חטא בל-יכופר. בעיני פונדמנטליסט מוסלמי, הארץ היא וקף מוסלמי ואסור בשום פנים למסור כל חלק ממנה בידי כופרים. (כאשר כבש החליף עומר את הארץ לפני 1400 שנה, הוא הכריז עליה כעל "הקדש דתי". המניע שלו היה מעשי לגמרי: הוא רצה למנוע בעד הגנרלים שלו לחלק את הארץ ביניהם.)

אגב, גם הפונדמנטליסטים האוונגליים, השולטים עכשיו בוושינגטון, רואים בארץ נכס דתי, שרק החזרת היהודים אליה תאפשר את שיבת ישו המשיח.

האם תיתכן פשרה בין כוחות כאלה? בוודאי שאפשר, אבל זה קשה הרבה יותר. מותר למוסלמי דתי להכריז על "הודנה" (שביתת נשק) למאה שנים ויותר, מבלי להתחייב בנפשו. אריאל שרון, שהתחיל בפינוי מתנחלים וזכה בתמיכת רוב הציבור, דיבר על פיתרונות זמניים ארוכי-טווח. והרי בפוליטיקה, כל דבר "זמני" נוטה להפוך לקבוע.

אבל דרושה הרבה חוכמה, הרבה תחכום וסבלנות, כדי להגיע לסוף הסכסוך בנסיבות אלה.

ביום שמת יאסר ערפאת התרגזו הרבה ישראלים כאשר הכרזתי שעוד נתגעגע אל המנהיג החילוני הזה, שהיה מוכן ומסוגל לעשות איתנו שלום. אמרתי שסילוקו יסיר את המכשול האחרון לפני עליית הפונדמנטליזם האיסלאמי בפלסטין ובכל העולם הערבי.

לא היה צריך להיות נביא כדי להבין זאת.