שני גיבורי הסרט הם סעיד וחאלד, מחבלים מתאבדים. הסרט מטפל בשאלה, המטרידה כל אדם בישראל, ואולי בעולם: מדוע הם עושים את זה? איך זה קם אדם בבוקר ומחליט לפוצץ את עצמו בקרב קהל של אזרחים בירושלים או בתל-אביב? רק חלק מהאנשים גם שואלים את עצמם: מי הם האנשים האלה? מה הרקע שלהם? איך הגיעו לאן שהגיעו?

כיום, זמן רב אחרי שנוצר, משיב הסרט גם על שאלה אחרת: מדוע בחר הרוב הגדול של הפלסטינים בהנהגה, ששלחה את האנשים האלה לפוצץ את עצמם.

הסרט משיב על השאלות האלה. לא בסיסמאות, לא בנאומי-תעמולה, לא במחקר אקדמי. הוא לא מטיף, לא מתלהם, לא זועם. הוא מספר סיפור. ומכיוון שלא הרבה ישראלים יראו את הסרט, אני מרשה לעצמי לעשות מה שאסור לעשות בדרך כלל: לספר את סיפור הסרט.

כבר תמונת הפתיחה משרה את האווירה: סוהא, פלסטינית יפה, בת-טובים שגדלה בצרפת, לבושה בג'ינס הדוקים, מתקרבת למחסום, אחד המחסומים האינסופיים הפזורים ברחבי הגדה המערבית. מולה: חייל מפחיד, משופם, חובש קסדה ולובש אפוד. המבטים שלהם נפגשים. הוא לא מדבר. הוא סוקר אותה מלמעלה למטה ובחזרה. הוא מפשפש בתיקה לאט-לאט. מבטו לא עוזב את עיניה.

כשהוא מסיים, הוא כאילו מחזיר לה את התעודה שלה - אבל לא. כשהיא מנסה לקחת אותה, הוא מגביה אותה יותר. שתתאמץ. לבסוף הוא מסמן לה בתנועת-ראש, ללא אומר, להסתלק.

בסך-הכול כמה דקות - דקות שבהן נפגשים השפלה מוחלטת, פחד הדדי, שנאה. נדמה לצופה שהצעירה תפוצץ את עצמה בכל רגע. אבל לא קורה כלום. היא עוברת.

.....שני צעירים, כבני 22, בשכם. עובדים-לא-עובדים במוסך. למעשה הם מובטלים, כמו כמעט כל הצעירים בשכם. אין להם עתיד. אין להם תקווה. אין להם אפילו חלומות. הם לא יכולים לעזור למשפחותיהם העניות. הם חיים בתחתית השפל, תערובת של שעמום, תסכול, ייאוש. אפילו התה, שמוכר להם ילד כנוע אך עקשן, שתי כוסות בשקל, הוא קר.

הם מזוקנים, אבל לא קנאים. דתיים כמו כולם, לא יותר. הם נולדו תחת כיבוש וחיים תחת כיבוש. שכם מכותרת במחסומים בכל הכיוונים. אין עבודה. אין כלום. יש עזובה ודלות מחפירה. הכיבוש הוא העובדה המרכזית בחייהם. הכול מתחיל בכיבוש, הכול נגמר בכיבוש.

...אחד מהם, סעיד, פוגש את סוהא. משהו קורה ביניהם. ואז מגיעה אל הבחורים ההודעה: נבחרתם. מחר תבצעו פיגוע-התאבדות בתל-אביב.

בבניין נטוש, המשמש כמטה המחתרת, עושים הכנות אחרונות: מגלחים את הזקנים, מסתפרים, לובשים חליפות של חתונה. מצטלמים. כמה מלות עידוד, בלי פאתוס, מפי המפקד, "מבוקש" שהוא אגדה חיה (חיה עדיין). הפעולה היא נקמה על הריגת חבר בחיסול ממוקד.

הם מתבוננים בדממה כשמחברים להם את חגורות-הנפץ. מזהירים אותם שאי-אפשר להוריד אותן מבלי להתפוצץ. ברגע מצמרר, השניים רואים כבר את דיוקניהם על הכרזות שיודבקו על הקירות אחרי המעשה.

"מה יקרה אחרי הפיצוץ?" שואל סעיד. "שני מלאכים יבואו לקחת אותך, אחד מכל צד," אומר המפעיל.

...יוצאים לדרך. חותכים את הגדר.מהצד השני מתקרב אליהם לפתע ג'יפ צבאי. חאלד חומק בחזרה דרך הפירצה, סעיד ממשיך בדרך בתוך ישראל. עומד בתור לאוטובוס. רואה אישה המשחקת עם הילד הקטן שלה. האוטובוס מגיע. האישה והילד נכנסים. סעיד מהסס, מסמן לנהג לנסוע - בלעדיו.

...בין החברים בשכם פאניקה. איפה סעיד? שמא ערק? בגד? ברח? מחפשים אותו בכל מקום. סעיד, עדיין חגור בחגורת-הנפץ, חוזר לשכם בהחבא, מחפש את חאלד. הוא נתקל בסוהא. בעודם חבוקים, היא אומרת לו שזאת לא הדרך הנכונה, שאסור לפגוע באזרחים, שזה לא ישחרר אותם מהכיבוש. אבל סעיד מתחנן לפני המפקד לנסות אותו עוד פעם, לתת לו הזדמנות שנייה. אז מתגלה פרט חשוב: אביו של סעיד היה משת"ף והוצא להורג. סעיד רוצה למחוק את הכתם הנורא, את הבושה הרודפת אותו מאז ילדותו. "הוא היה אדם טוב אבל חלש," הוא אומר. "הישראלים ניצלו את חולשתו. הם אשמים."

...השניים מגיעים לתל-אביב. לצעירים משכם המרודה והמוזנחת, תל-אביב נראית כמו משהו מעולם אחר - נוצצת, עשירה, בלתי-מושגת. מגרדי-שחקים. בחורות בביקיני. חגיגה על שפת-הים.

ברגע האחרון מתחרט חאלד ומנסה לשכנע את סעיד לוותר על המשימה. אבך רק חאלד חוזר לשכם. סעיד יוצא לנקום את מות אביו.

...תמונה אחרונה: סעיד יושב באוטובוס מלא באנשים, אזרחים, חיילים, חיילות. המצלמה מתמקדת בעיניו. העיניים ממלאות את המסך. אנחנו מבועתים ממה שעלול לקרות בעוד רגע...

כל זה מסופר בשפה קולנועית מאופקת. כמעט ואין הצהרות. לכאורה סיפור בנאלי, פה ושם אפילו משעשע: חאלד מדקלם את מסר הפרידה שלו לפני מצלמת וידאו. המצלמה מתקלקלת. הוא חוזר על המסר המרגש עוד פעם. חברים עומדים בצד ואוכלים. הוא רואה, מפסיק ומתחיל שוב. ושוב. אתנחתא קומית.

הסתכלתי בפני האנשים שיצאו מהאולם אחרי ההצגה בסינמטק בתל-אביב. הם שתקו ונראו מהורהרים. בפעם הראשונה הם ראו מקרוב את המחבלים ההורגים אותנו, המפוצצים את עצמם בין ילדים, גברים ונשים. הם רואים צעירים רגילים, שמתנהגים ומגיבים כאנשים רגילים. הם רואים את הכיבוש מהצד השני, מלמטה.

ישבתי באולם בחושך, ומצאתי את עצמי במצב של דיסונאנס מוחלט: אנחנו, הקורבנות המיועדים, שרק במקרה איננו יושבים באותו אוטובוס, רואים את הכול דרך עיניו של הרוצח שלנו. מאליה עולה המחשבה: פה לא יעזור שום כוח. אם נהרוג את השניים האלה, יבואו שניים אחרים. הגדר תעצור אחדים, היא לא תעצור את כולם. השב"כ, בעזרת המשת"פים, ימנע כמה פעולות, הוא לא יכול למנוע את כולן - ובני המשת"פים זוממים לנקום. כשיש אנשים הגדלים בתנאים כאלה, תמיד יימצאו מי שיגיעו ליעדם.

הסרט אינו מספק פתרון. הוא לא מתיימר להיות מאוזן. הוא חושף אותנו לפן של המציאות שאיננו מכירים, מזווית-ראייה שאיננו מורגלים בה - וגורם לנו להיטלטל בין רגשות מנוגדים.

ואולי גם לחשוב על פיתרון, שרק הוא יעלה את סעיד וחאלד - וגם את חמאס והציבור שבחר בו - על דרך אחרת. דרך שתשים קץ להשפלה, לרמיסת הכבוד האישי והלאומי, למצוקה ולחוסר-התוחלת.

כמה ימים לאחר מכן ראיתי סרט שגם הוא מועמד מוביל לפרסי-אוסקר, סרטו המהולל של סטיבן ספילברג: "מינכן". יצא לי לצפות בו דווקא בגרמניה, לא הרחק ממינכן עצמה.

כשיצאנו מהאולם, רצה מארחי הגרמני לדעת מה אני חושב עליו. באופן ספונטאני, בלי חשוב, אמרתי את מה שחשתי בכל זמן הצפייה: "מגעיל!"

רק אחר כך הספקתי למיין את הרשמים שצברתי במהלך הסרט הארוך-ארוך. מה כל-כך דחה אותי?

קודם כל, הסגנון של ספילברג, המשלב טכניקה קולנועית משוכללת עם רמה תרבותית ירודה. זה מתיימר להיות סרט מעמיק, עם תובנות חדשות ומרשימות, אך ביסודו אינו אלא עוד מערבון אמריקאי, שבו רוצחים הטובים את הרעים והדם זורם כמים.

כמה עסקנים יהודיים מחו על כך שהסרט כאילו יוצר "איזון" בין "המחבלים" לבין הנוקמים. ואכן, בכמה מקומות בסרט ניתן ל"מחבלים" לדקלם משפטים להצדקתם, על העוולות שעשו להם היהודים ועל זכותם למולדת. אבל זהו מס-שפתיים גרידא, העמדת-פנים כדי ליצור רושם של איזון. כי בתיאור ההתקפה במינכן - שקטעיו מפוזרים לאורך כל הסרט - מופיעים הערבים כעלובי-נפש, מכוערים, מוזנחים, פחדנים - בניגוד גמור לנוקם הישראלי, שהוא יפה-תואר ויפה-נפש, אמיץ והגון - בקיצור, אחיו הצעיר של ארי בן-כנען, הסופרמן מ"אקסודוס".

לערבים אין ייסורי-מצפון, אך אבנר הישראלי מתלבט שוב ושוב בין רצח לרצח. הוא מתייסר בכל פעם, אחרי שהוא מפוצץ/מרסק/מרסס את אחד ה"יעדים", כמובן אחרי שהרחיק מהמקום את אשתו וילדיו של הקורבן. הרי הוא לא סתם רוצח, אלא רוצח יהודי. יורה ובוכה.

תיאור הפרשה עצמה הוא מניפולטיבי. הוא מעלים מהצופה כמה עובדות מהותיות:

• שהנתיחה לאחר-המוות הוכיחה שתשעה מבין 11 הספורטאים הישראליים נהרגו מכדורי השוטרים הגרמנים הבלתי-מאומנים. (הדו"חות נשמרים עד היום בסוד, הן בגרמניה והן בישראל.)
• שגולדה מאיר והפוליטיקאים הגרמנים - כולם גיבורים גדולים - הם שחרצו את גורל הספורטאים, כשהחליטו שלא להניח לחוטפים להגיע עם בני-הערובה לארץ ערבית, שם היו בלי בספק מוחלפים באסירים פלסטיניים.
• שהפלסטינים, שנהרגו כנקמה על מינכן, לא היו כלל קשורים בפרשה. המוסד מצא לו מטרות קלות: הדיפלומטים של אש"ף שפעלו בגלוי בבירות אירופה.

אבל יותר מכל דוחה הוולגאריות הספילברגית, העוברת כחוט-השני בכל חלקי הסרט, ובכללם תמונות המשגלים, שהם גם מיותרים לגמרי וגם בלתי-אסתטיים במיוחד.

ספילברג גם לא טרח במיוחד לדייק בפרטים. על בניין בית-הנתיבות מופיע השלט "נמל-תעופה לוד" (אין דבר כזה), שם המוסד מבוטא במלעיל ועוד שגיאות שאפשר היה למנוע אותן בקלות, לולא הזלזול.

הסרט אינו מוסיף דבר וחצי דבר להבנת הסכסוך. זהו סרט גנגסטרים די רגיל, שספילברג מיקם אותו בפרשה ישראלית, כדי להגיע סוף-סוף אל האוסקר המייוחל, שחמק ממנו עד היום. והרי ידוע בהוליבוד שסיכוייו של סרט, הנוגע ליהודים ולישראל, לזכות פרסי-אוסקר מוכפלים ומשולשים אוטומטית.