במשך שנה שלמה, הוא עשה כל דבר אפשרי כדי לחתור תחת מעמדו של אבו-מאזן. ההיגיון שלו היה פשוט: האמריקאים רצו שינהל משא-ומתן עם אבו-מאזן. משא-ומתן כזה היה מוביל באופן בלתי-נמנע למצב שבו היה נאלץ לוותר כמעט על כל הגדה המערבית. שרון לא חלם לעשות זאת. הוא רצה לספח כמחצית הגדה. לכן היה עליו להיפטר מאבו-מאזן ותדמיתו המתונה.

במשך השנה הזאת, מצב הפלסטינים התדרדר מיום ליום. פעולות הכיבוש מנעו כל אפשרות של חיים נורמליים וכלכלה נורמלית. ההתנחלויות בגדה הורחבו. בניית החומה, המספחת לישראל כעשירית מהגדה, התקדמה במהירות. החיסולים הממוקדים נמשכו. שום אסיר חשוב לא שוחרר. המטרה הייתה לשכנע את הפלסטינים שאבו-מאזן חלש, שאינו יכול להשיג דבר, שאין כל טעם להציע לישראל שלום ולשמור על הפסקת-אש.

המסר לפלסטינים היה ברור: "ישראל מבינה רק את שפת הכוח."

עכשיו ניצחה בבחירות המפלגה המשתמשת בשפה זו.

מדוע ניצח החמאס?

הבחירות הפלסטיניות מבוססת על השיטה הגרמנית: מחצית חברי-הפרלמנט נבחרים ברשימות מפלגתיות ארציות, כמו בישראל, והחצי השני נבחר בבחירות אישיות-אזוריות. שיטה זו נותנת לחמאס יתרון עצום.

בבחירות הארציות שהתנהלו לפי רשימות מפלגתיות, חמאס ניצח רק בהפרש קטן. זה מראה שבכל הנוגע למצע המדיני, הרוב אינו רחוק מהקו של פת"ח - שתי מדינות, שלום עם ישראל.

הרבה מן הקולות שניתנו לחמאס לא נבעו מהיחס לשלום או מהשקפה דתית פונדמנטליסטית, אלא ביטאו מחאה. "האיש ברחוב" חש שהאנשים בצמרת לא מתייחסים אליו. הממשל הפלסטיני, הנשלט כמעט כולו על-ידי פת"ח, הוכתם בשחיתות. פת"ח הואשם גם במצב הנורא שנוצר על-ידי הכיבוש.

ההקרבה העצמית והמאבק הקשוח נגד צה"ל נרשמו גם הם לזכותו של חמאס, ששמו מורכב מראשי התיבות של "תנועת ההתנגדות האיסלאמית". הפלסטינים משוכנעים שנסיגת צה"ל מעזה היא ניצחון ההתנגדות.

בבחירות האישיות-אזוריות, מצב חמאס היה עוד יותר טוב. חמאס הציג מועמדים איכותיים יותר, שלא דבק בהם רבב של שחיתות. המכונה שלו משומנת יותר, והרבה יותר ממושמעת. מועמדי פת"ח התחרו זה בזה. מאז מותו של יאסר ערפאת, אין לפת"ח מנהיג חזק המסוגל לכפות אחדות על תנועתו. מרוואן ברגותי יכול היה, אולי, לעשות את המלאכה, אבל הוא בכלא. החזקתו שם הייתה אחת התרומות הגדולות של ישראל לחמאס.

אנשים המאמינים בתיאוריות של קונספירציה יכולים לטעון שזו כולה תוכנית ישראלית מרושעת.

יש הטוענים שחמאס היה מלכתחילה המצאה ישראלית. זוהי, כמובן, הגזמה פרועה. אך נכון הדבר שבמשך השנים שלפני האינתיפאדה הראשונה, היה הארגון האיסלאמי הגוף הפלסטיני היחידי שיכול היה לפעול כמעט באופן חופשי.

ההיגיון פעל כך: האויב הוא אש"ף. האיסלאמיים שונאים את אש"ף החילוני ואת יאסר ערפאת. אז נוכל להשתמש בהם נגד אש"ף.

יתר על כן, כאשר כל פעולה פוליטית בשטחים הכבושים הייתה אסורה בהחלט, וגם פעילי-שלום נאסרו באשמת פעולה פוליטית אסורה, איש לא יכול היה לפקח על המתרחש במסגדים. "כל זמן שהם מתפללים, הם לא יורים," חשבו אז המושלים הצבאיים בתמימותם.

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, בסוף 1987, הוכח שזו טעות. ראשי הציבור האיסלאמי הקימו את חמאס, כדי להתחרות באירגון הג'יהאד האיסלאמי. תוך זמן קצר הפך חמאס לכוח המוביל במאבק האלים. בכל זאת, במשך כמעט שנה לא פעל השב"כ נגדו. רק כעבור שנה השתנתה המדיניות ונעצר השייח' אחמד יאסין.

כל זה נבע יותר מטפשות מאשר מזדון. עכשיו עומדת ממשלת-ישראל מול מנהיגות בראשות חמאס, שנבחרה על-ידי העם הפלסטיני באופן דמוקרטי.

מה עכשיו? ובכן, קורה מה שאפשר לומר עליו "דז'ה וו". כבר היינו שם.

בשנות ה-70 וה-80 הכריזה ממשלת-ישראל שלעולם לא תשא ותיתן עם אש"ף. זה אירגון מחבלים. "האמנה הפלסטינית" שלו קוראת להשמדת ישראל. ערפאת הוא מפלצת, היטלר שני. לכן, לעולם-לעולם-לעולם לא---

בסוף, אחרי שפיכות דמים רבה, ישראל ואש"ף הכירו זה בזה ונחתם הסכם-אוסלו. אפשר היה להגיע לזה עשר שנים לפני כן ולפעול בהקדם.

עכשיו אנחנו שומעים שוב את אותה המנגינה. מחבלים. רוצחים. אמנת חמאס קוראת להשמדת ישראל. לעולם-לעולם לא ננהל איתם משא-ומתן.

כל זה מועיל מאוד למפלגת קדימה, הקוראת בגלוי לסיפוח חד-צדדי ("נקבע בעצמנו באופן חד-צדדי את גבולות ישראל".) זה יעזור לליכוד ולניצי מפלגת העבודה, שהמנטרה שלהם היא "אין לנו פארטנר".

אבל בהדרגה תשתנה המוסיקה. שני הצדדים, וגם האמריקאים, יירדו מן העץ הגבוה. חמאס יכריז שהוא מוכן, כך או אחרת, למשא-ומתן, ואף ימצא לכך ביסוס דתי. ממשלת-ישראל (כנראה בראשות אהוד אולמרט) תיכנע למציאות וללחץ אמריקאי. אירופה תשכח את סיסמותיה המגוחכות.

בסוף יסכימו הכול שטוב שלום בהשתתפות חמאס משלום עם פת"ח בלבד.

נשאר להתפלל שעד אז לא יישפך יותר מדי דם.