ניסיון חיובי, אבל פאתטי. שום החלטה של הוותיקן לא יכולה לשנות את דמותו של יהודה כפי שהוא מתואר בברית החדשה: מלשין בזוי, המקבל מידי היהודים "שלושים שקלי כסף", תשלום על בגידתו בבן-האלוהים. נוצרי הקורא את הסיפור בילדותו לא ישכח לעולם את דמותו של הבוגד הנקלה, המנשק את ישו בשעה שהוא מסגיר אותו לידי תלייניו. רק שינוי "הברית החדשה" יכול למנוע זאת, וזה, כמובן, בלתי-אפשרי.

אילו היה אחד מ-11 השליחים האחרים עושה את מעשה הבגידה, יתכן שהתוצאות לא היו כל-כך נוראות. אך מכיוון שהשם יהודה הוא כשם היהודים כולם, בגידת האיש האחד הפכה בתודעת הנוצרים לבגידת היהודים כולם. המוני יהודים נטבחו במהלך ההיסטוריה משום כך. סיסמת הנאצים - !JUDAH VERRECKE ("מוות ליהודה!") - סללה את הדרך לשואה.

יתכן שזה השפיע גם על הניאו-נאצי הצעיר, אלכסנדר קופצב, שהשתולל השבוע בבית-הכנסת במוסקווה ופצע עשרה יהודים בסכין. מעשה זה שוב הדליק את כל הנורות האדומות. שוב דובר על התגברות האנטישמיות בעולם, שוב צילצלו פעמוני האזהרה.

אכן, יש סכנה של התגברות האנטי-שמיות והאנטי-ישראליות - שתי תופעות שונות, המופיעות גם ביחד וגם לחוד. אבל היא לא קשורה בגלוחי-ראש פרימיטיביים מסוגו של בעל הסכין המגואלת-בדם במוסקווה. היא הרבה יותר מסוכנת, והדלק המזין אותה נמצא במקומות אחרים ובמישור אחר.

באחד מנאומיו הסדרתיים של ג'ורג' בוש, שבהם הוא מנסה להצדיק את פלישתו הרת-האסון לעיראק, אמר השבוע משפט שצריך באמת להדליק את כול הנורות האדומות. במשפט זה מתח ביקורת חריפה על מתנגדיו, הטוענים שהפלישה לעיראק באה "בגלל הנפט או למען ישראל".

בכך העלה על פני השטח טענה, שהושמעה עד כה בגלוי רק בקבוצות-שוליים אנטישמיות. אלה צירפו ביחד שלוש עובדות: (א) שראשי הדוחפים למלחמה היו חברי קבוצת "השמרנים החדשים" ("ניאו-קונס"), התופסים מקומות מרכזיים בממשלתו של בוש, (ב) שכמעט כל החברים המרכזיים של קבוצה זו הם יהודים, ו(ג) שהריסת עיראק שיחררה את ישראל מאיום צבאי חשוב.

עד כה התייחסו כלי-התקשורת האמריקאים לטענה זו בזלזול, כאל "תיאורית קונספירציה" מגוחכת. עכשיו, אחרי שהנשיא בכבודו ובעצמו התייחס אליה, היא עלולה להפוך לחלק לגיטימי של השיח הציבורי בארצות-הברית ובעולם.

בכך טמונה סכנה גדולה לישראל. המימסד הישראלי כולו תמך בהתקפה האמריקאית. (כשאנחנו, מתנגדי המלחמה, ערכנו בתל-אביב הפגנה נגד המלחמה, ביום שבו הפגינו מיליונים ברחבי לעולם, היא הייתה קטנה, והוחרמה על-ידי התקשורת.) עכשיו עלול לקרות משהו שקרה לא אחת במהלך ההיסטוריה: האשמים באסון יתחמקו מהאחריות. ג'ורג' בוש יימחק בעוד כמה שנים מהזיכרון. בסוף יישאר רק אשם אחד: ישראל והיהודים הם שגררו את אמריקה המיסכנה להרפתקה הבזויה.

לגמרי במקרה הופיע השבוע באמריקה גם ספר בשם "מצב מלחמה - ההיסטוריה הסודית של הסי-איי-אי וממשל בוש" מאת ג'יימס ריזן. במרכז הספר עומדת, כמובן, מילחמת-עיראק.

בין השאר נאמר שם ששר-הביטחון האמריקאי וקבוצת הניאו-קונס השולטים בוושינגטון לא הקשיבו לסוכנויות-הביון האמריקאים, שיעצו לנהוג בעיראק בזהירות, אלא דווקא "לאנשי הביון הישראליים", שבאו לוושינגטון בהמוניהם כדי להדריך את הפקידים הבכירים שם. כותב המחבר: "מנתחי סוכנות-הביון האמריקאיים הטילו ספק בדו"חות המודיעין הישראליים. הם ידעו שהמוסד הוא בעל דעות קדומות חזקות מאוד, ואף גלויות לעין, לגבי העולם הערבי."

אחרי ביקורי הישראלים, פסלו ראשי הסי-איי-אי את רוב החומר שסופק על-ידי הישראלים. "פול וולפוביץ (סגן שר-הביטחון, גם הוא בעל שם יהודי בולט) ושמרנים אחרים במשרד-הביטחון האמריקאי התרגזו מאוד על מנהג זה."

המסקנה המתבקשת: הישראלים ובעלי-בריתם, היהודים בוושינגטון, דחפו את אמריקה למלחמה.

כאילו לא די בכך, מתחוללת עכשיו סערה גדולה בוושינגטון שיש לה קשר הדוק עם ישראל. במרכזה עומד אחד ג'ק אברמוב - שוב אדם ששמו מסגיר מיד את זהותו היהודית.

ג'ק (יעקב) זה הוא שתדלן-על, סמל לתופעה שהפכה את הפוליטיקה האמריקאית כולה לאורווה מזוהמת בשחיתות, שגם הרקולס הגיבור לא היה מסוגל לנקות. הוא לקח כספים מהקליינטים שלו, בעיקר אינדיאנים, הכניס חלק מהם לכיסו והשתמש בשאר כדי לשחד בסיטונות את ראשי המימסד אמריקאי, סנאטורים וחברי בית-הנבחרים. הוא העניק להם ביד נדיבה מתנות יקרות, טיולים בעולם, שהות במלונות-פאר, וכנראה גם זונות. את מרבית חסדיו העניק לפוליטיקאים רפובליקאים, אך גם דמוקרטים זכו לפרורים נכבדים.

עד כאן סיפור די רגיל, אם כי חריג בממדיו. תעשיית השתדלנות - לוביאינג - מפותחת מאוד בוושינגטון, אלפי שתדלנים פשטו עליה כמו כנים על גוף אדם. אנשי השדולה הפרו-ישראלית אינם שונים מעמיתיהם. השתדלים משחיתים כל חלקה טובה. הם משחדים את הפוליטיקאים המסוגלים לחוקק חוקים שיכניסו מיליארדים לכיסי לקוחותיהם על-חשבון הציבור התמים. הם ממלאים תפקיד מרכזי במימון מערכות-הבחירות של פוליטיקאים, החל בנשיא בכבודו ובעצמו ועד לראש-עירייה קטן. רק לעיתים רחוקות תופסים אחד מהם בקלקלתו ושולחים אותו לבית-הסוהר, כפי שקורה עכשיו לאותו אברמוב.

מה שמיוחד באברמוב הוא היותו גם ציוני קנאי. כפי שפורסם באמריקה, חלק מהכספים שהפקיע הועבר לקבוצות של מתנחלים קיצוניים בארץ. אברמוב שלח להם אמצעי-לחימה וציוד צבאי אחר, כדי שיוכלו לפגוע בפלסטינים, ואולי גם נגד ממשלת-ישראל. בין השאר קנה להם מדי-הסוואה, כוונות טלסקופיות לצלפים, ציוד לראיית-לילה ועוד.

בפרסומים האמריקאיים הוזכר מתנחל בשם שמואל בן-צבי מביתר-עילית, חברו-לגימנסיה של אברמוב, כמי שקיבל ממנו ציוד כזה. בן-צבי הכחיש, אבל ועדת-חקירה של הסנאט קיבלה מכתבים ששלח בן-צבי באי-מייל, המשבחים את ה"תגבורת" שקיבל מאברמוב, ואילו אברמוב כתב לבן-צבי: "אילו היו רק תריסר אחרים כמוך, העכברושים המלוכלכים היו גמורים."

אברמוב עצמו טוען שהוא בסך-הכול אידיאליסט, המשתמש בכסף "שאלוהים נתן בידו" כדי לעזור לישראל. בין השאר תמך בקבוצה של גולים סוריים, כנראה פיקטיבית, הנתמכת על-ידי ישראל. אחד הפרסומים האמריקאיים מזכיר בהקשר זה את המוסד ואת סיסמתו "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

כך זה נראה לאמריקאים: סמל השחיתות הוא יהודי התומך בישראל.

גם בכך לא די. ידיד אחר של ישראל היכה גם הוא גלים בתקשורת האמריקאית. זהו מיודענו גרי פולוול, מנהיגם של עשרות מיליוני נוצרים פונדמנטליסטים בארצות-הברית, וידידו של מנחם בגין המנוח.

פולוול אוהב להתפאר בהצלחותיו. באחרונה פירסם בשבועון האמריקאי המכובד "ווניטי פייר" סוד מהעבר, הקשור בבנימין נתניהו.

זכור שנתניהו , אז ראש-הממשלה, בא לאמריקה ב-1998 כדי להיפגש עם הנשיא ביל קלינטון. בימים ההם ניסה קלינטון להפעיל לחץ על ישראל, כדי לקדם את השלום. נתניהו זומן אליו לשם כך. ערב פגישתו עם קלינטון נפגש נתניהו בפרהסיה דווקא עם פולוול, אויב מושבע של הנשיא, במעמד קהל של אלף איש. כפי שפולוול מגלה עכשיו, זה תוכנן מראש כדי להתגרות בנשיא.

כמה ימים לפני הפגישה גילה ויליאם קריסטול, אחד מראשי "השמרנים החדשים" היהודים, גם הוא ידידו האישי של נתניהו, שעומדת לפרוץ שערוריית-מין גדולה הקשורה בנשיא. למחרת הפגישה אכן התפוצצה פרשה מוניקה לווינסקי, הצעירה היהודייה שקלינטון קיים איתה יחסי-מין בבית-הלבן. שבועיים לפני ביקורו של נתניהו הופיעה בעיתון יהודי באמריקה מודעה שתבעה מהנשיא לחדול מללחוץ על ישראל. המודעה כללה תצלום של קלינטון מצד גבו - אותו תצלום שבו הוא מחבק את מוניקה ושהתפרסם אחר-כך בכל העולם.

פולוול אומר כמעט בפירוש שהוא עזר לנתניהו לסחוט את קלינטון. אם כן, הסחיטה אכן הצליחה: הלחץ על ישראל הוסר. השבועון שפירסם את דברי פולוול שייך למשפחת מיליארדרים, שהיא אחת התומכות הגדולות בשדולה הישראלית.

(ואגב, מנהיג בולט אחר של המחנה הפונדמנטליסטי הנוצרי באמריקה, פאט רוברטסון, אמר לפני כמה ימים שאלוהים מעניש עכשיו את אריאל שרון על כך שהוא מסר חלק מאדמת ארץ-הקודש לערבים. האיש התנצל מהר כדי להציל הסכם שיש לו עם ממשלת-ישראל להקמת מתחם תיירותי ענקי ליד ים-כנרת.)

התמונה העלולה להצטייר לעיני הציבור האמריקאי היא שישראל והיהודים שולטים בוושינגטון, ושממשלת ארצות-הברית רוקדת לפי חלילם. מובן שזוהי תמונה מוגזמת מאוד, אך היא עשויה להתקבל על דעת רבים. זה לא ישפיע בטווח המיידי, אך זו תמונה מסוכנת מאוד-מאוד בטווח הארוך. כשהדברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ההשפעה מצטברת.

המקרים האלה צריכים לשמש לנו כאות-אזהרה. ממשלת-ישראל ומנהיגי הקהילה היהודית בארצות-הברית צריכים לחשוב מחדש על סכנה זו. לא די במלים חסודות והתבכיינות על התגברות האנטישמיות, יש צורך בשינוי מהותי של ההתנהלות. יש להפסיק כל מגע עם אנשים מושחתים, בייחוד כשהם מיליונרים יהודיים, וגם עם הפונדמנטליסטים למיניהם. כל שוחר טובתה של ישראל צריך לדרוש זאת. העניין נוגע לביטחון הלאומי שלנו, בייחוד כשכל התפיסה המדינית של ממשלתנו מבוססת על תמיכת ארצות-הברית.

אריאל שרון היה יהיר מדי מכדי להתחשב בסכנה זו. הלוואי שיורשיו יהיו מפוכחים יותר.