עכשיו זה קרה. בחירת עמיר פרץ לראשות העבודה שינתה באחת את כל המפה הפוליטית. הדבר דחף את אריאל שרון להקים את "קדימה", ששינתה את המפה שוב. ההתמוטטות של שרון שינתה את הנוף שוב - והפעם לבלי הכר.

שמונים יום לפני הבחירות מתחיל כל המשחק מחדש. מה יקרה ל"קדימה"? איזה מין מנהיג הוא אהוד אולמרט? מי ינצח בבחירות? מי יהיה ראש-הממשלה הבא?

שאלות חשובות. על אף אחת מהן אין תשובה בטוחה.

"קדימה" הוקמה כמפלגתו הפרטית של שרון. הוא היה הדבק המחזיק ביחד את צחי הנגבי ושמעון פרס, את שאול מופז וחיים רמון.

התגובה הראשונה אחרי השבץ המאסיבי של שרון הייתה: זה הסוף של "קדימה". בלי שרון, כל החבילה הזאת תתפרק. יישאר רק קומץ אומלל, מין מחנה-פליטים כזה.

אבל זה כלל לא בטוח. אמנם, מי שהצטרף ליוזמה זו רק מפני שהוא אוהב את שרון, ומפני שהוא זקוק לאבא גדול, יכול לחזור לביתו הקודם. אבל מי שמצא ב"קדימה" בית חדש, יישאר.

מי? קודם כל האופורטוניסטים, שאין להם סיכוי להגיע לכנסת בדרך אחרת.

אבל לא רק הם. נכון, ל"קדימה" אין מצע אמיתי ואין אידיאולוגיה. אבל יש לה תחושות ורעיונות מעורפלים, היכולים לשמש תחליף למצע . יש געגועים עמומים לשלום - לא שלום ברור, המבוסס על פשרה עם הפלסטינים, שיש לו מחיר, אלא מין "שלום" ערטילאי. יחד עם זה יש אי-אמון עמוק בערבים, הטענה שעם ערבים אי-אפשר לעשות שלום. לצד גזענות בסיסית זו יש גם ההרגשה שצריך להבטיח את אופייה היהודי של המדינה ולטפח את המסורת היהודית, משהו סתמי ובלתי-מחייב, אבל קיים.

זוהי תערובת פופולארית, המשותפת לחלק ניכר של הציבור הישראלי-היהודי. היא עשויה לשמש תחליף נוח לגישות הנחרצות של הימין והשמאל - מה גם שיש בציבור חשדנות עמוקה כלפי מצעים, אידיאולוגיות ומה שנראה כפתרונות-פלא. הסיסמה יכלה להיות: כמה שיותר עמום, יותר טוב.

עד כה בטחו אנשי "קדימה" בשרון, שיידע מה לעשות. הם היו בטוחים שיש לו פתרונות, אבל לא ידעו מה הם, וגם לא רצו לדעת. הם ידעו שהוא יודע, וזה הספיק. עכשיו עשויה עמימות זו להתגלות כיתרון בפני עצמו. מפלגה שאין לה תשובה ברורה על שום דבר עשויה דווקא למשוך קולות מכל צד.

ברור ש"קדימה" המיותמת תלך אחורה. לא יהיו לה 42 המנדטים שהבטיחו הסקרים לשרון. אז כמה יישארו? אפשר רק לנחש, ולשום ניחוש אין בסיס של ממש ברגע זה. הניחוש שלי הוא שהמספר ינוע בין 15 לבין 30.

צריך להשלים עם העובדה שעם ירידת שרון מהבמה הפוליטית לא נותרה על הבמה אישיות מרשימה. אין עוד מנהיג כריזמטי. אין עוד גנרל עטור ניצחון. לטובה או לרעה, ישראל תהיה עכשיו דומה למדינה מערבית נורמאלית, שיש בה מפלגות נורמאליות ובראשן פוליטיקאים נורמאליים.

ואין פוליטיקאי נורמאלי יותר מאהוד אולמרט. הוא פוליטיקאי ממש, פוליטיקאי מקצועי, אדם שמעולם לא היה אלא פוליטיקאי, נטו.

הוא לא אבא גדול. הוא לא גנרל. הוא לא הוגה-דעות. אין לו כריזמה. אין לו חזון. אין לו יושרה מי-יודע-מה. הוא בגד כמה פעמים במי שטיפחו אותו בראשית דרכו. אבל הוא פוליטיקאי ממולח, מפוכח, שאפתן, רהוט, שאינו עושה תיאטרון ואינו נוטה לפוזות.

למקומו הנוכחי הגיע די במקרה. בתואר "ממלא-מקום ראש-הממשלה" זכה רק כפרס-תנחומים, מכיוון ששרון לא יכול היה לתת לו בזמנו את תיק-האוצר הנחשק, שהובטח לבנימין נתניהו. כפיצוי העניק לאולמרט תואר שנראה אז חסר כל משמעות. בסך הכול יכול היה ממלא-המקום לנהל את ישיבת-הממשלה פעם ביובל, כשראש-הממשלה בחו"ל.

עכשיו, פתאום, הפך התואר הריק למקפצה מצוינת. הנוהל הממלכתי הפך את אולמרט ליורשו הזמני של שרון, ובפוליטיקה, כידוע, אין דבר קבוע יותר מאשר הזמני. מי שתופס ראשון את המקום נהנה מיתרון עצום על כל האחרים.

אפשר לסמוך על אולמרט שלא יעשה שטויות. האגו שלו לא יכשיל אותו, כפי שקורה כל הזמן לנתניהו. הוא גם הרבה יותר משופשף מעמיר פרץ.

אם לא יעשה פשלות עד הבחירות, יש לו בהחלט סיכוי להיות ראש-הממשלה הבא.

המערכת הפוליטית דומה עכשיו לשלוש אצבעות - הליכוד, קדימה, העבודה. שלוש אצבעות במקום אגרוף.

יתכן מאוד שכל השלוש ישיגו פחות או יותר את אותן התוצאות - משהו בסביבות 25 מנדטים לכל אחת. אם אחת מהן תשיג יתרון על שתי האחרות, קרוב לוודאי שמנהיגה ייקרא להרכיב את ממשלה.

במצב של שיוויון בין השלוש, יש יתרון ל"קדימה", מפני שהיא תופסת את המקום המרכזי. כאשר שלושה שוכבים במיטה, יש יתרון למי ששוכב באמצע. אולמרט יוכל אז להקים קואליציה עם הליכוד או עם העבודה. לא יהיו לו שום מעצורים רעיוניים בעניין זה: הוא יכול להיות ימני או שמאלי, כפי שנדרש.

מצב זה מהווה אתגר גדול מאוד לעמיר פרץ, שמאז היבחרו לא המריאה המערכה שלו. דמותו המאסיבית של שרון לא השאירה מקום לשום מועמד אחר. היוזמה הייתה בידי שרון והתקשורת רקדה סביבו. עכשיו, מול אולמרט, יש לפרץ סיכוי הרבה יותר גדול - בתנאי שלא יצטייר כאולמרט שני. העמימות טובה לאולמרט, היא לא טובה לפרץ.

הוא בחר בסיסמה "הגיע הזמן". סיסמה עמומה, שאינה אומרת דבר. עליו לפרוץ קדימה, לגלות מנהיגות, להציג יוזמות נועזות, לשבות את הדמיון, להוכיח שהוא מסוגל לחולל מהפכה גם בזירת השלום וגם בזירה החברתית. קשה לנצח, וקל לפספס. עכשיו זה תלוי בו.

וזה נכון, כמובן, גם לגבי נתניהו - בקצה השני של הבמה.

אחרי רעידת-האדמה השלישית נוצר מצב שהוא טוב לדמוקרטיה: בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן עומדות לפני הציבור שלוש אופציות ברורות, המיוצגות על-ידי שלוש מפלגות ושלושה מנהיגים:

• מימין, הליכוד בהנהגת נתניהו, הדוגל בהמשך הכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות, תוך העדפת שטחים על שלום.
• באמצע, קדימה בהנהגת אהוד אולמרט, הדוגל בשיטת שרון: סיפוח שטחים וקביעת גבולות באופן "חד-צדדי", בתוספת דיבורים עמומים על "השלום המיוחל".
• משמאל, העבודה בהנהגת עמיר פרץ, הדוגל במשא-ומתן מעשי עם הפלסטינים כדי להגיע לשלום מוסכם.

אם האופציות האלה תהיינה ברורות, ואם המועמדים לא ינסו לטשטש את ההבדלים ביניהם, עשויות הבחירות להיות דמוקרטיות ממש, ולציבור תהיה בחירה אמיתית.

הבוחר יצטרך לבחור בעצמו, במקום להפקיד את גורלו בידי אבא גדול, שיחליט במקומו.