אמונה זו הייתה מיזוג גמור של אגו-צנטריות אישית ואגו-צנטריות לאומית. בשביל אדם המאמין בייעוד כזה, אין הבדל בין אינטרס אישי ואינטרס לאומי. מה שטוב לו היה אוטומטית טוב למדינה, וגם להפך. ממילא, אדם המפריע לו להגיע לשלטון מבצע, בעצם, פשע כלפי מדינת-ישראל. ואדם העוזר לו להגיע לשלטון, עושה מעשה פטריוטי ממדרגה ראשונה.

האמונה הזאת כיוונה את כל מעשיו במשך עשרות שנים. היא מסבירה את העקשנות, ההתמדה והדבקות במשימה חסרת-המעצורים, שהפכו לסימן-ההיכר שלו, ושזיכו אותו בתואר "בולדוזר". הן משכו אליו מעריצים, שהשתעבדו לו בלב ובנפש.

הן מסבירות גם את יחסו לענייני כספים. נאמר עליו שהוא "לא עוצר באדום", ש"החוקים אינם בשבילו". הוא הואשם לא אחת בקבלת מיליונים מידי עשירים יהודיים בחו"ל. ביום האחרון שלפני השבץ הקטלני פורסם שהמשטרה מחשידה אותו בקבלת שוחד של שלושה מיליון דולר מידי בעל בתי-קזינו. (לא מן הנמנע שהפירסום הזה העלה את לחץ הדם שלו ועזר לגרום לשבץ המאסיבי.) אבל לא כל המיליונרים האלה ציפו לתמורה. היו ביניהם שהאמינו, כמוהו עצמו, כי התמיכה בו היא תמיכה במדינת ישראל. האם תיתכן חובה קדושה יותר למיליונר יהודי מאשר להבטיח את פרנסתו של נפוליון הישראלי, כדי שיוכל להקדיש את כל כוחו ומרצו למילוי משימתו ההיסטורית?

בדרכו הארוכה התגבר שרון בקלות על מטרדים כאלה. הם לא הסיחו אותו מדרכו. גם אסונות אישיים ותבוסות פוליטיות לא עצרו אותו לרגע. האסונות שקטלו את אשתו הראשונה ואת בנו בכורו, הדחתו מתפקיד בשל "אחריות עקיפה" לטבח סברה ושתילה, וכל המכות האחרות, הכישלונות והאכזבות שניתכו עליו במהלך השנים הארוכות לא הרתיעו אותו. הוא לא הירפה לרגע ממאמציו לעמדת השלטון העליונה.

ועכשיו הוא הגיע. ביום הרביעי בבוקר, ה-4 בינואר 2006, יכול היה להיות בטוח שתוך שלושה חודשים יהפוך לשליט בלעדי של מדינת-ישראל. הוא הקים מפלגה שהייתה כולה שייכת לו, ושעמדה לא רק לתפוס מקום מרכזי בכנסת הבאה, אלא גם לרסק את כל שאר המפלגות.

היה מנוי וגמור עימו לשנות את סדרי-השלטון במדינה ולכונן בה משטר נשיאותי, שיהפוך אותו לשליט יחיד, כל-יכול, דוגמת חואן פרון בארגנטינה בשעתו. הנה, סוף סוף, ניתנה לו ההזדמנות להגשים את משימתו ההיסטורית, לקבוע את הפסים שעליהם תתנהל המדינה בדורות הבאים, כפי שעשה בשעתו דויד בן-גוריון.

ואז, כשנראה היה שאין עוד מה שיעצור בעדו, בפתאומיות אכזרית, בגד בו גופו.

מה שקרה חזר על מוטיב מרכזי במיתוס היהודי: גורלו של משה רבנו, שאלוהים העניש אותו על גבהות לבו בכך שנתן לו לראות את הארץ המובטחת מרחוק, ואז הרג אותו לפני שהספיק לדרוך על אדמתה. על סף השלטון המוחלט במדינה פגע השבץ באריאל שרון.

ובעודו נאבק עם המוות בבית-החולים, כבר החל להירקם המיתוס של "מורשת שרון".

כפי שקרה למנהיגים רבים שלא השאירו אחריהם משנה כתובה וסדורה, יכול כל אדם לדמיין לעצמו שרון משלו. אנשי שמאל, שקיללו עד לא מכבר את הרוצח של קיביא, יוזם הטבח של סברה ושתילה והאחראי לשוד ורצח בשטחים הפלסטיניים, התחילו להעריץ אותו כ"איש שלום". מתנחלים, שהכריזו עליו כעל בוגד, נזכרו שהוא-הוא האיש שהקים את ההתנחלויות והרחיב אותן מאז ועד היום. עוד אתמול היה אחד האנשים השנואים ביותר בישראל ובעולם. היום, בעקבות פינוי גוש-קטיף, הפך לחביב הקהל, כמעט מקיר אל קיר. גדולי העולם, שראו בו את סמל הדיכוי והכיבוש, כיתרו כתרים ל"גיבור המלחמה שהפך לגיבור השלום".

הכול הסכימו שאריאל שרון עבר שינוי מוחלט, שהגיע מן הקצה אל הקצה השני. הכושי החליף את עורו, הנמר את חברבורותיו. אלא שכל הניתוחים האלה סבלו מליקוי אחד משותף: אין להם קשר עם אריאל שרון האמיתי. הם מבוססים על אי-הבנת נושא הניתוח, אשליה והונאה עצמית.

התבוננות במהלכיו של שרון לאורך חייו מראה שהוא לא השתנה כהוא זה. הוא דבק בתפיסתו הבסיסית, ורק התאים את סיסמותיו לזמנים ולתנאים המשתנים. תוכנית-האב שלו נשארה כפי שהייתה מלכתחילה.

ביסוד תפיסתו מונחת לאומנות פשטנית, נוסח המאה ה-19, האומרת: עמנו מורם מכל העמים, כל שאר העמים נחותים. זכויות עמנו קדושות, לעמים אחרים אין שום זכויות. כללי המוסר חלים רק על היחסים בינינו לבין עצמנו, הם לא חלים על יחסנו לאחרים.

תפיסה זו שלטה בכפר מל"ל של ילדותו, כפי ששלטה אז בעולם כולו. הוא ינק אותה עם חלב אמו. בארץ היא התחזקה עוד יותר אחרי השואה. האמונה ש"העולם כולו נגדנו" מושרשת עמוק בתודעה הלאומית, והיא חלה במיוחד על ערבים.

על בסיס מוסרי זה בנויה המטרה: להקים מדינה יהודית גדולה ככל האפשר, נקייה מלא-יהודים. זה מוביל למסקנה שצריכים להשלים את הטיהור האתני שבו פתח בן-גוריון במלחמת 1948, כשמחצית הפלסטינים גורשו מבתיהם ומאדמותיהם. הקריירה של שרון החלה סמוך לאותם הימים, כשהתמנה למפקד היחידה 101, שפעולותיה הרצחניות מעבר לגבול נועדו בעיקר למנוע את הסתננות המגורשים חזרה לכפריהם.

אבל שרון השתכנע כבר בשלב מוקדם שטיהור אתני נוסף אינו מעשי בעתיד הנראה לעין (אלא אם כן יקרה מאורע בינלאומי בלתי-צפוי שישנה את התנאים לחלוטין.)

בהעדר אופציה זו, האמין שרון שיש לספח את כל השטחים בין הים והירדן שאין בהם אוכלוסיה פלסטינית צפופה. כבר לפני עשרות שנים גיבש מפה, שאותה הראה בגאווה לאישים מקומיים וזרים, כדי לעשות לה נפשות.

לפי מפה זו, תספח ישראל את השטחים שלאורך הקו הירוק וכן את כל בקעת הירדן, ובכללה "גב ההר" (ביטוי החביב עליו במיוחד). היא תספח גם כמה רצועות-רוחב כדי לחבר את הבקעה לחוף-הים. בכל השטחים האלה, המיועדים לסיפוח, הקים שרון רשת צפופה של התנחלויות. זה היה מפעלו העיקרי בשלושים השנים האחרונות, בכל תפקידיו השונים - שר-החקלאות, שר-התעשייה-והמסחר, שר-הביטחון, שר-השיכון, שר-החוץ, שר-התשתיות וראש-הממשלה , ומלאכה זו נמשכת בקדחתנות גם ברגע זה.

את השטחים שבהם שוכנת אוכלוסייה פלסטינית צפופה התכוון שרון למסור למימשל פלסטיני. מנוי וגמור היה עימו להוציא מהם את כל ההתנחלויות, שהוקמו שם בחוסר-מחשבה. כך ייווצרו שמונה או תשע מובלעות פלסטיניות, מנותקות זו מזו, כשכל מובלעת מוקפת בהתנחלויות ובמתקני צה"ל. לא איכפת היה לו ששטחים אלה ייקראו "מדינה פלסטינית". השימוש שלו במונה זה, בשנים האחרונות, הוא דוגמה ליכולתו להסתגל כלפי חוץ, ובאופן מילולי בלבד, לתנאים המשתנים.

רצועת-עזה היא אחת המובלעות האלה. זוהי המשמעות האמיתית של עקירת ההתנחלויות ונסיגת צה"ל משם. זה אמור היה להיות השלב הראשון של הגשמת המפה: השטח הקטן, על מיליון ורבע תושביו הצפופים, נמסר לפלסטינים. כוחות צה"ל ביבשה, בים ובאוויר מקיפים אותו כמעט מכל הצדדים. עצם קיום תושביו תלוי בכל עת בחסדי ישראל. היא שולטת בכל הכניסות והיציאות (מלבד מעבר רפיח, הנשלט על-ידי ישראל מרחוק)ץ היא יכולה לנתק בכל רגע את אספקת החשמל והמים. את אותו המצב התכונן שרון ליצור בחברון, רמאללה, שכם, ג'נין ועוד.

האם זאת "תכנית שלום"?

שלום עושים בין עמים, המסכימים מרצון לכונן מצב שבו יוכלו כולם - וגם יהיה כדאי להם - לחיות בחרות, ברווחה ובכבוד הדדי. לא לזה התכוון שרון. כאיש צבא, הוא מכיר רק שביתות-נשק. אילו הגישו לו שלום על צלחת, לא היה יודע מה זה.

הוא ידע היטב שאין מנהיג פלסטיני שיסכים אי-פעם למפה שלו. לכן לא התכוון כלל לנהל משא-ומתן מדיני עם הפלסטינים. סיסמתו הייתה "אין לנו פרטנר". לכן התכוון לבצע את כל שלבי תכניתו באופן "חד-צדדי", כפי שביצע את הנסיגה מרצועת-עזה. בלי הידברות עם הפלסטינים, בלי לקחת בחשבון את צרכיהם ומאווייהם, וכמובן בלי הסכמתם.

אבל שרון בהחלט התכוון לעשות שלום - שלום עם האמריקאים. האישור האמריקאי היה חיוני בעיניו. הוא ידע שוושינגטון אינה יכולה להסכים לתכנית כולה. לכן התכוון להשיג את הסכמתה טיפין-טיפין, לכל שלב בנפרד. מכיוון שהנשיא בוש השתעבד לו לחלוטין, ולא ידוע מי יבוא במקומו, התכוון שרון לבצע את עיקר תוכניתו כבר בשנתיים-שלוש הקרובות, לפני תום תקופת-כהונתו של הנשיא. מכאן גם החיפזון במהלכיו הפוליטיים. היה עליו להגיע לשלטון מוחלט עכשיו, מייד. רק השבץ מנע זאת.

התשוקה שבה מבקשים אנשים כה רבים וטובים בשמאל לחבק את "מורשת שרון" אינה מעידה על הבנת תוכניותיו, אבל היא מעידה על כמיהתם לשלום. הם נכספים בכל ליבם למנהיג חזק, בעל רצון ויכולת לשים קץ לסכסוך.

הנחישות שבה סילק שרון את המתנחלים מגוש קטיף הלהיבה את דמיונם. מי היה מאמין שיש מנהיג המסוגל לכך, בלי מלחמת-אחים, בלי שפיכות-דמים? ואם זה קרה בעזה, מדוע שזה לא יקרה גם בגדה המערבית? שרון יסלק גם שם את ההתנחלויות ויעשה שלום. כל זה מבלי שהשמאל יצטרך לנקוף אצבע. המושיע, כמו אלוהים בתיאטרון, יקפוץ מהמכונה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, שהם רחוקים מלהיות צדיקים.

שרון התאים את עצמו בנקל לכמיהה הזאת של הציבור. הוא לא שינה את תוכניתו, אבל נתן לה ציפוי חדש, ברוח הזמן. מעתה הופיע כ"איש שלום". מעולם לא היה איכפת לו ללבוש מסכה כזו או אחרת. המסכה אינה חשובה לו. אבל היא מעידה על המשאלה העמוקה ביותר של רוב הציבור הישראלי.

מבחינה זו עשויה "מורשת שרון" המדומיינת למלא תפקיד חיובי. כאשר הקים את מפלגתו החדשה, הוא לקח עימו רבים מאנשי-הליכוד, כאלה שהבינו עם הזמן שחזון ארץ-ישראל השלמה אינו בר-ביצוע. רבים מאלה יישארו במפלגת "קדימה" גם אחרי ירידת שרון מהבמה. כחלק מתהליך עמוק, גם אנשי-ליכוד מוכנים לקבל את חלוקת הארץ. המערכת כולה זזה שמאלה.

"מורשת שרון", גם אם היא מדומיינת, עשויה להיות לברכה, אם שרון ישתקף בה במהדורתו החדשה: שרון העוקר את התנחלויות, שרון המוכן לוותר על שטחים של ארץ-ישראל, שרון המסכים להקמת מדינה פלסטינית.

נכון, לא זאת כוונתו של שרון. אבל כפי שהוא עצמו היה בוודאי אומר: לא הכוונות חשובות, אלא התוצאות בשטח.