אומרים שגמל הוא סוס שתוכנן על-ידי ועדה. אם נתעלם לרגע מהעלבון לחיה בעלת הדבשת, (בערבית המלים "גמל" ו"יופי" קרובות זו לזו), נוכל לומר שוועדות מטבען אינן גופים יצירתיים. אין צורך להאמין באלוהים, ואפילו לא ב"תכנון תבוני", כדי לדעת ששום ועדה לא יכלה לתכנן סוס ערבי אציל.

התוכנית המדינית, שאותה אמור עמיר פרץ לאמץ, אינה סוס, ואפילו גמל איננה.

הוועדה לתכנון הסוס מורכבת מכמה אנשים ידועים: דייב קמחי, לשעבר מראשי המוסד; עוזי ברעם, ח"כ לשעבר, מהאגף היוני של המפלגה; ח"כ יולי תמיר, שהייתה לפני הרבה זמן חברה ב"שלום עכשיו"; אבי פרימור ואלון פנקס, לשעבר מאנשי משרד-החוץ. חברה בה גם דליה רבין, שמומחיותה בעניינים אלה נובעת, כנראה, מהעובדה שהיא בתו של יצחק רבין.

מי שמרכיב ועדה גם קובע, בדרך כלל, מה תוציא מתחת ידיה. שהרי המסקנות טמונות כבר בעצם ההרכב. ועדה זו מורכבת מיונים מתונות, מה שנקרא בסלנג החדש "מרכז-שמאל", לא רדיקליים מדי, חלילה. וכך גם המצע המדיני שלה.

הוועדה קובעת שצריכה לקום מדינה פלסטינית - וזה טוב. היא פוסלת הסדרי-ביניים נוספים וגם את הרעיון של "מדינה פלסטינית זמנית" - שני רעיונות החביבים על אריאל שרון, והכלולים גם ב"מפת-הדרכים" האווילית - וגם זה טוב.

היא קובעת שיש לקצוב מראש את הזמן עד לסיום המשא-ומתן , ואז באות כמה מילים מדהימות: רק במידה שהוא ייכשל, ייבחנו צעדים חד-צדדיים כאמצעי אחרון".

מה אומרות מלים אלה? הן הופכות את כל הסעיף לאולטימטום. או שתקבלו את מה שנציע לכם, או שנבצע את זה בצעדים חד-צדדיים. רק "כאמצעי אחרון", כמובן. אבל אנחנו נקבע מתי יגיע הזמן לאמצעי האחרון. במלים פשוטות: המצע מגרש את ה"צעדים החד-צדדיים" של שרון מהדלת הראשית ומחזיר אותם בדלת האחורית.

הנוצרים, המאמינים בשטן, יודעים שאחת מרגליו דומה לפרסה של סוס. בדרך כלל מצליח השטן להסתיר את הרגל הזאת, אך מדי פעם היא מבצבצת מתחת לאדרתו. ה"אמצעי האחרון" הוא הפרסה של השטן.

זאת ועוד: הוועדה קובעת שהמשא-ומתן ינוהל עם "ההנהגה הפלסטינית הנבחרת". זה טוב ויפה. אבל הוועדה אינה מסתפקת בכך. היא גם מודיעה לפלסטינים בהזדמנות זו במי עליהם לבחור ומוסיפה את המלים: "תוך שלילת קיום משא-ומתן עם החמאס." ומה אם הפלסטינים מתעקשים משום-מה לבחור בשלב זה דווקא באנשי חמאס, ואלה יהוו את ההנהגה הפלסטינית? האם לא יהיה אז משא-ומתן, וניגש ישר ל"צעדים חד-צדדיים", נוסח שרון?

הרעיון הזה מטופש גם על פניו. שלילת החמאס מסתמכת על הטענה שהארגון מתנגד לעצם קיומה של מדינת-ישראל וקורא להשמדתה. אבל אם הארגון מוכן להיכנס למשא-ומתן עם ממשלת-ישראל הנבחרת לכינון שלום-קבע, הוא הרי מכיר בקיומה. יתר על כן, הרשות הפלסטינית יונקת את סמכותה מהסכם-אוסלו, המבוסס על ההכרה ההדדית הרשמית בין מדינת-ישראל וארגון-השיחרור הפלסטיני. כאשר החמאס משתתף בבחירות הפלסטיניות, עצם ההשתתפות הרי כוללת את ההכרה בקיום המדינה.

כל זה מזכיר ימים עברו, כאשר שללו ממשלות העבודה כל משא-ומתן עם אש"ף, על סמך אותן הטענות עצמן. האם באמת לא למדו כלום ולא שכחו כלום?

הלאה: ירושלים. כמו שרון וכמו נתניהו, המיסמך קובע ש"ירושלים היא בירתה המאוחדת של מדינת-ישראל."

אמנם, הוועדה מציעה לבדוק מחדש את המפה העירונית ולהוציא מתוכה כמה מן הכפרים והשכונות המקיפות אותה. הכוונה היא, מן הסתם, לכפרים כמו אבו-דיס ועזריה, שבעבר לא היו שייכות לירושלים, עד שסופחו אליה אחרי מלחמת ששת-הימים. יופי. אך המצע משאיר בעיר המסופחת את שכונות מזרח-ירושלים - העיר העתיקה, הר-הבית, אבו-טור, שייח'-ג'ראח ועוד ועוד. זו הצעה המחזירה לפלסטינים הרבה פחות מתכנית קלינטון.

מספרים על נפוליון, שנכנס לעיר גרמנית ולא התקבל ב-101 מטחי-התותחים המקובלים. כשראש-העיר נדרש להסביר את המחדל, שלף מגילה ארוכה והחל קורא: "סעיף ראשון - אין לנו תותחים." נפוליון שיסע את דבריו: "זה מספיק, אין צורך להמשיך לקרוא."

זאת אפשר לומר גם על מצע, הכולל את סיפוח מזרח-ירושלים. אין צורך בסעיפים נוספים. שום פלסטיני לא יסכים לכך, לא פת"ח ולא חמאס, לא היום ולא בעוד מאה שנה. אפשר לגשת ישר ל"אמצעי האחרון".

אם נדלג על ירושלים, אפשר להגיע ישר להונג-קונג. שם, באי הסיני, מצאו מחברי המסמך הזה השראה מקורית אמיתית. הרוצה לטשטש, ירחיק עדותו.

לפני 107 שנים, בשיא פריחת האימפריאליזם הבריטי, כאשר סין הייתה על הפנים, רצו קברניטי האימפריה לספח את הונג-קונג, אי סיני בעל חשיבות אסטרטגית. מסיבות שונות לא רצו לבצע סיפוח גלוי והעדיפו התחכמות. סין "החכירה" להם את האי ל-99 שנים, והוא הפך ל"מושבת כתר" בריטית.

עכשיו מציע המסמך התחכמות דומה: הרשות הפלסטינית תחכיר את "גושי ההתנחלות" לישראל ל-99 שנים, וישראל תשלם עבור החכירה בכסף או בשטח חילופי (שיוחכר ל-99 שנים?) ומה תעשה ישראל בשטח שחכרה? תכסה אותו בהתנחלויות עד לסנטימטר האחרון. ומה בדיוק תחזיר בעוד 99 שנים?

קשה להאמין שהפלסטינים יבחינו בין הצעה זו ובין הסיפוח המוצע על-ידי שרון. לא יהיה איכפת להם מה יקרה בשנת 2104.

בשביל מה כל ההתחכמויות האלה?

אינני אדם תמים, ואני יודע מה מטרתם של מצעי-בחירות. הם באים למשוך קולות ונשכחים למחרת-היום. אבל התרגילים האלה אפילו לא מועילים למטרה זו.

חברי הוועדה חשבו, כנראה, שהמצע האמיתי של פרץ יבהיל את הבוחרים, ועל כן הם מגישים מצע מרוכך, מכובס, שידבר, לדעתם, אל ליבם של אנשים במרכז המיתולוגי, שנמשכו על-ידי שרון. ברור שהמנסחים גם רצו לתפור מצע שיאפשר למפלגת-העבודה להיכנס לקואליציה בראשות שרון. אבל זהו מקח טעות.

הבחירות הפכו לבחירה לא בין מצעים, אלא לבחירה אישית בין שלושה אנשים: שרון, נתניהו ופרץ. לאיש לא איכפת במיוחד מי יעמוד במקום ה-9 או ה-13 ברשימת העבודה, הליכוד או קדימה. הם יבחרו במנהיג שייראה להם כמי שיכול להנהיג את המדינה. במבחן זה יש כרגע יתרון עצום לשרון.

מערכת-הבחירות של העבודה צריכה לשכנע את הציבור שעמיר פרץ הוא מנהיג עקבי, בטוח בצידקתו, והעיקר - שאינו מפחד כלל, ראש-ממשלה שאינו מתקפל, היודע מה הוא רוצה, בעל תוכנית ברורה בכל התחומים. מצע רדוד, מזגזג ותפור מטלאים לא ישכנע איש שפרץ הוא כזה.

יותר מדי גמלים מסתובבים עכשיו בשטח. הציבור רוצה באביר הרכוב על סוס.