אריאל שרון הוא החלילן בלבוש מודרני. אחרי שאבות הליכוד נחלו תבוסה קשה בבחירות, הם קראו לו והתחננו לפניו להצילם. ואכן, הוא ניגן בחלילו, והבוחרים נהרו אחריו אל הליכוד. בשתי מערכות בחירות העלה את מספר המנדטים של המפלגה מ-19 ל-38 (שאליהם הצטרפו מיד שלושת המנדטים של נתן שרנסקי).

האם אבות הליכוד שלמו את שכרו? להיפך. הם מיררו את חייו, הצרו את צעדיו על כל צעד ושעל, ולבסוף קמו רוב חברי סיעת הליכוד על ראש-הממשלה שלהם.

עכשיו בא יום נקם ושילם. שרון מנגן בחליל הקסם, ובוחרי הליכוד נוהרים אחריו בהמוניהם, ובראשם כמה מאבות-המפלגה עצמם. שרידי הליכוד יטבעו בנהר. על כך יצטערו מעטים.

אך לא רק ילדי הימין נוהרים אחרי החלילן, אלא גם רבים-רבים מילדי השמאל. הוא מוביל אותם אל ההר, המאיים לבלוע גם אותם כמו את ילדי המלין המסכנים.

כשהלכתי אתמול ברחוב, צעק אחרי מישהו: "נו, מתי אתה מצטרף לשרון?"

"למה שאעשה את זה?" שאלתי אותו.

"מפני שהוא מגשים את התכנית שלך!" השיב בצהלה.

אשליה זו הולכת ומתפשטת. אנשי שמאל רבים, שבילו את השנים האחרונות בחיק הייאוש החמים והנוח, שפטר אותם מהצורך לקום ולהילחם, מצאו עכשיו פיתרון נוח עוד יותר: שרון, איש-הימין, הוא שיגשים את חלום השמאל. צריך רק להצביע בעד שרון, ואז יבוא השלום המיוחל, מבלי שיהיה צורך להתאמץ, להיאבק, ובכלל לנקוף אצבע.

בעיתון "הארץ" התפרסם השבוע מאמר של שמאלן, שהסביר מדוע החליט להצביע בעד שרון. זה הולך כך: שרון דומה לדה-גול. דה-גול, בניגוד להבטחותיו, הוציא את צרפת מאלג'יריה ועשה שלום עם המורדים. הוא שיקר ורימה למען המטרה הטובה. גם שרון משקר ומרמה. אז ברור ששרון יוציא את ישראל מהשטחים הפלסטינים ויעשה שלום. הגיוני, לא?

מי שמחפש תימוכין לכך, יכול היה למצוא אותם השבוע בדבריו של אחד קלמן גייר, אמריקאי המייעץ לשרון בעריכת סקרים. הוא חשף בשבועון אמריקאי את תכניתו ה"אמיתית" של שרון: להחזיר לפלסטינים 90% מהגדה המערבית ולהתפשר על ירושלים.

הליכוד השמיע זעקה גדולה, השמאל הגיב במבוכה. מה? באמת? שרון מוכן להחזיר יותר מאהוד ברק? אבל מי שבקי בשפתו המיוחדת של שרון גילה מיד את הצופן: לדברי גייר עצמו, אין שרון מאמין שאפשר לבצע את זה בימי חייו, מכיוון שאין שותף פלסטיני לשלום. לכן הוא מוכן להחזיר בינתיים רק 50% של הגדה.

כך, בדרך פלא, אנחנו חוזרים אל התוכנית המקורית של שרון: לספח באורח חד-צדדי 58% של הגדה המערבית, לא לנהל שום משא-ומתן לשלום עם הפלסטינים, ולשמור, כמובן, על ירושלים השלמה.

בינתיים מחלק שרון (באמצעות שר-הביטחון שהלך אחריו) מאות - ואולי אלפי - רישיונות-בנייה חדשים בהתנחלויות, ממשיך בהקמת החומה, הורס בתים פלסטיניים בירושלים וממשיך להטיל מצור על רצועת-עזה. אבל מה זה חשוב, כאשר מנגינת החליל המשכרת מבלבלת את חושיהם ומוחם של שמאלנים-שוחרי-שרון ("שש"ש") כה רבים.

אם ינצח שרון בבחירות בעוד 101 ימים ויהיה ראש-הממשלה הבא - מה יעשה?

האמת הפשוטה היא שאיש אינו יודע. גם לא כל מיני "מקורבים", אסטרטגים, יועצים ושאר ערב-ערב. רק שרון עצמו יודע - ואולי גם הוא לא.

יכול להיות שיופעלו עליו לחצים כל-כך כבדים, שלא יוכל לעמוד בהם. יתכן שיקרה ההפך, והוא ידחה את הלחצים בקלות. יתכן שישתלט על הליכוד המובס. יתכן שיקים קואליציה עם העבודה. האפשרויות הן כמעט בלתי-מוגבלות.

הסכנה האמיתית טמונה בעצם מהותה של מפלגת-שרון. אין לה אידיאולוגיה, מלבד שרון. אין לה מצע, מלבד שרון. אין לה תכנית, מלבד שרון.

זוהי מפלגה של מנהיג אחד, שאינו קשור לשום דבר. על פיו יישק דבר. הוא לבדו ירכיב את רשימת-המועמדים. הוא לבדו יקבע את המצע - שגם הוא יהיה חסר-ערך, שהרי שרון יחליט לבדו על מעשיו בכל עת.

שרון לא היה מעולם דמוקרט גדול. מאז ומעולם רחש בוז תהומי למפלגות ולפוליטיקאים. בכנסת היה ונשאר נטע זר. מגיל צעיר היה משוכנע שהוא צריך להיות מנהיג העם והמדינה, מפני שהוא, ורק הוא לבדו, יכול להציל אותנו מאבדון. הוא לא ראה את עצמו כמנהיג הכבול בכל מיני שטויות דמוקרטיות, כמו גוליבר הכבול בארץ הליליפוטים, אלא כמנהיג חופשי לגמרי, משוחרר מכל המעצורים, המסוגל למלא את שליחותו ההיסטורית: לעצב את גבולותיה של המדינה היהודית בשטח גדול ככל האפשר.

אין הוא מסתיר שיש בכוונתו לשנות את סדרי-השלטון בישראל ולהנהיג משטר נשיאותי. משטר כזה בישראל, מדינה שאין לה חוקה ושאין לה פרלמנט חזק כמו שני בתי הקונגרס האמריקאי, פירושו שלטון-יחיד. אם יצליח שרון להכניס לכנסת הבאה סיעה גדולה, זה עלול לתת לו את האפשרות - תוך שיחוד כמה ח"כים נוספים - לשנות את חוקי המדינה ולהפוך את עצמו לנשיא כל-יכול - לארבע שנים, לשבע שנים, לכל החיים.

סכנה זו לא הייתה כל-כך מוחשית, אלמלא איבדה הדמוקרטיה הישראלית את כוחה הפנימי. הפוליטיקאים השניאו את עצמם על הציבור, המפלגות הגדולות מעוררות מיאוס, השחיתות הפוליטית הפכה לשם-דבר. במשבר כזה נוטה הציבור להתגעגע ל"איש חזק". האיש מחוות-השקמים ישמח להיענות לקריאה.

שרון אינו דומה לדיקטטורים האירופיים הגדולים שבין שתי מלחמות-העולם. כפי שכבר הוזכר השבוע (על-ידי פרשן ימני דווקא) הוא דומה הרבה יותר לחואן פרון, הדיקטטור של ארגנטינה בשנות הארבעים והחמישים - גנרל ימני בתחפושת שמאלנית, שליט-יחיד ללא מעצורים, שחיסל כל זכר לדמוקרטיה.

רק דבר אחד בטוח לגמרי, בעיני כל מי שמכיר את האיש: הוא לא ינטוש לעולם את הקו המנחה שלו, שהוא: לספח עד כמה שאפשר יותר שטחים, עם כמה שפחות ערבים. את מבצע ההתנתקות ביצע בנחישות לא כדי לקרב את השלום, אלא כדי להגשים עיקרון זה. כל השאר הוא "פרגמטי" - ואסור לשכוח שמקור המונח הזה הוא במילה היוונית "פרגמה", שפירושו "מעשה".

לא הדיבורים חשובים, אלא המעשים. אצל שרון אסור להקשיב למלים, צריך להסתכל תמיד בידיים. ומעשי ידיו עלולים להיות שונים מאוד-מאוד ממה שנדמה לשמאלנים התמימים, הצועדים עכשיו בעיניים עצומות אחרי האיש בעל חליל-הקסם.