פתאום השתנה הנוף הפוליטי ללא הכר. עד כה היו שם שני הרים. עכשיו יש שם שלושה - וכל שלושתם אינם עומדים במקום שעמדו השניים קודם לכן.

הליכוד הפך ב-28 השנים האחרונות למפלגת מרכז-ימין. השקפתו הלאומנית נמהלה באופורטוניזם ובשחיתות גוברת והולכת. הנהגתו התחברה לבעלי-ההון, שקבעו את מדיניותו הכלכלית, בעוד שרוב רובם של בוחריו השתייכו דווקא לשכבות המקופחות.

מפלגת-העבודה הפכה למציבה של עצמה. היא הייתה להעתק חיוור של הליכוד, מין ליכוד ב'. הקברן העיקרי שלה, שמעון פרס, היה גם נציגה העיקרי, בעודו משמש כתועמלן הראשי של אריאל שרון בעולם.

הנוף הזה אינו קיים עוד.

בנוף החדש יש שלושה הרים, הפונים לשלושה כיוונים שונים.

• הליכוד חזר להיות מה שהיה לפני שהגיע לשלטון: מפלגת הימין הקיצוני. זוהי תנועת-חרות הקלאסית, הדוגלת בארץ-ישראל השלמה, מן הים עד הירדן (לפחות). היא מתנגדת לפתרון-שלום עם העם הפלסטיני ורוצה לקיים את הכיבוש עד שתהיה הזדמנות לספח את כל השטחים הכבושים. מכיוון שהיא דוגלת גם במדינה יהודית הומוגנית, יש בזה מסר "סודי": יש לגרום לערבים לנטוש את הארץ - מה שנקרא "טרנספר מרצון". אבל התנועה נזהרת עדיין מאוד שלא לומר זאת בפה מלא.

הליכוד יכול לקשקש עכשיו על עניינים "חברתיים", כדי להתחרות עם עמיר פרץ על נפשות מצביעיה המזרחיים. אבל עניינים אלה מעולם לא עניינו אותו. מאז שתנועת-חרות התאחדה בשנות השישים עם המפלגה הליברלית ז"ל, היא משרתת את האינטרסים של בעלי-ההון.

• מפלגת-שרון בנויה על שקר. שרון הכריז ש"מפת-הדרכים" היא-היא המצע המדיני שלה. אך מפת-הדרכים מתה עוד לפני שנולדה. שרון אינו חולם - ולא התכונן מעולם - לבצע את חלקו בשלב הראשון-הראשון של הגשמתה - חיסול כל מאת ההתנחלויות ("מאחזים") שקמו אחרי 2000, והקפאת כל ההתנחלויות האחרות.

הוא אינו שומר בסוד את תכניתו האמיתית: לספח 58% של הגדה המערבית, ובכלל זה "גושי ההתנחלויות" המתרחבים, "אזורי-ביטחון" (בקעת-הירדן המורחבת והכבישים בין ההתנחלויות) וירושלים-רבתי-רבתי, עד מעלה-אדומים ועד בכלל. מכיוון שלא יכול להיות פרטנר פלסטיני ל"פיתרון" שכזה, הוא מתכוון להגשים זאת על-ידי תכתיב כוחני, ללא הידברות עם הפלסטינים.

בעיני שרון, העניינים החברתיים אינם אלא מטרד. הוא יציג בוודאי תכנית כלשהי, כדי להתחרות בפרץ ובליכוד, אך זה ממש לא מעניין אותו.

• מפלגת-העבודה של עמיר פרץ תתמקד בבעיות החברתיות-הכלכליות, מתוך תקווה לגרוף את המוני הציבור המזרחי, שהצביעו עד כה בעד הליכוד וש"ס. שם טמון הסיכוי לניצחון. עמיר פרץ דוגל בתוכנית-שלום רצינית: משא-ומתן עם הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, פחות או יותר. הוא יציג אותה בהקשר החברתי: הכסף המבוזבז על המלחמה, הכיבוש וההתנחלויות נגזל מהשכבות העניות ומגדיל את הפער בין העשירים והעניים.

יועציו של פרץ משתדלים לשכנע אותו שעליו "להתמרכז" ולטשטש את עיקרי תוכנית-השלום שלו, כדי לרכוש בוחרים "באמצע". אם יעשה זאת, זה ישדר חוסר-ביטחון, חוסר-אמינות וחוסר-דרך. אבל בכל מקרה ישתדל פרץ לשים את הדגש של מערכת-הבחירות על ענייני החברה ולהוריד את ענייני השלום והביטחון לדרגה שנייה.

אחד מעיקרי תורת המלחמה הוא שהקובע את מיקום הקרב - הוא הזוכה בסיכוי לנצח בו. הבחירה שלו תתאים, כמובן, ליעדיו. זה נכון גם לשדה-הקרב של מערכת-הבחירות.

שרון הוא גנרל עטור-קרבות, ולכן הוא מעוניין לשים במרכז מערכת-הבחירות את נושא ה"ביטחון". שם יש לו יתרון עצום על פרץ, שהיה בסך-הכול סרן בחיל-החימוש. כאשר צפויה סכנה ביטחונית, הציבור יסמוך על שרון, הצבר מכפר מל"ל, המקרין מנהיגות צבאית.

פרץ הוא מנהיג עובדים אותנטי, יליד מרוקו שגדל בעיירת-פיתוח ענייה, ולכן הוא מעוניין למקד את מערכת-הבחירות בעניינים סוציאליים. כאשר מאות אלפים חיים מתחת לקו-העוני ורואים בפער החברתי את בעייתם העיקרית, הם עשויים לדחוק את ענייני הביטחון לדרגת-עדיפות נמוכה יותר.

פרץ צריך לגרום להמונים להפנים את המשוואה "שלום = צמצום הפער". זה קשה מאוד. בעשר שנות כהונתי בכנסת נאמתי על זה עשרות נאומים, ולא הצלחתי. בתודעת הציבור נוצר מעין נתק תודעתי: כשמדברים על הכלכלה, מתעלמים מהסכסוך הלאומי. כשמדברים על הסכסוך הלאומי, לא רוצים לשמוע על כלכלה. על פרץ לשבור את המחיצה הזאת וליצור את החיבור. יתכן שאחרי כל-כך הרבה קרבנות בדם ובדמים הבשילו התנאים לכך.

הקרב העיקרי יהיה, על כן, על קביעת שדה הקרב עצמו: האם יעמוד במרכזו הביטחון או הפער החברתי. זה מחייב את פרץ לדבוק בסדר-היום שלו, גם כשיועצים ואנשי-תקשורת למיניהם ידחקו בו לסטות ממנו כדי לענות על התקפות יריביו. כל פיגוע יעזור, כמובן, לשרון ולליכוד. (שונאי שרון טוענים שהוא מסוגל בהחלט לגרום לכך בעצמו, על-ידי ייזום מבצעים שיגרמו לפעולות-נקמה.)

במה שונה הנוף החדש מהנוף הקודם? מוזר שמומחים כה רבים מתעלמים מהעובדה הכי בולטת והכי מכרעה:

כול המערכת זזה שמאלה.

אמנם, גרעין הליכוד תקוע מימין, במקום שהיה תמיד. אבל כל השאר זזו.

מפלגת שרון, שהתפלגה מהליכוד, נטשה את עיקר-העיקרים שלו: ארץ-ישראל השלמה. היא דוגלת בחלוקת הארץ. שרון עצמו יצר תקדים של פינוי התנחלויות, ולא חשוב מה היו כוונותיו הסופיות. תהיה תוכניתו הפוליטית רעה ככל שתהיה - בהשוואה לעמדות הקודמות שלו ושל הליכוד, היא הרבה פחות ימנית. הוא לא הפך ל"עבודה ב'", כפי שטוענים יריביו בליכוד, אבל התזוזה היא שמאלה.

בחירת עמיר פרץ מהווה תזוזה מכרעת של מפלגת-העבודה אל השמאל האמיתי.

כל זה נכון לגבי פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא נכון גם במישור הסוציאלי. לא רק שפרץ מביא עימו סדר-יום סוציאל-דמוקרטי, אלא שהוא מכריח גם את שאר המפלגות לפנות לכיוון זה, או לפחות להעמיד פנים כאילו הן פונות לשם.

אפילו ש"ס נזכרה לפתע שהיא מפלגת העניים המזרחיים. אחרי שנים בקצה הימני-הלאומני היא נזכרה עכשיו גם שהרב עובדיה דוגל, בעצם, בהחזרת שטחים למען השלום.

בשנים האחרונות היינו עדים לתופעה בלתי-נורמאלית, שבילבלה את החוקרים במדעי-המדינה: לפי כל המשאלים, רוב הציבור רוצה בשלום ואף מוכן לעשות למענו את רוב הוויתורים הדרושים, ואילו בכנסת הייתה רק נציגות קטנה מאוד לעמדה זו.

באותן השנים עיצבנה האופטימיות שלי הרבה אנשים מיואשים. הסברתי לכולם: זה לא יימשך. ביום מן הימים, ובדרך שאיננו יכולים לצפות מראש, המצב הבלתי-נורמאלי הזה יבוא על תיקונו. כך או אחרת תתאים המערכת הפוליטית את עצמה לדעת-הקהל.

רעידת-אדמה חזקה גורמת לתוצאות על פני כדור-הארץ, אך היא נגרמת על-ידי כוחות הפועלים הרבה מתחת לפני האדמה. כך זה גם בחיים הפוליטיים: השינויים החבויים במעמקי התודעה הציבורית גורמים בסופו של דבר לתוצאה הנראית לעין. התוצאה נראית מהירה ופתאומית, אבל קודם לה תהליך ממושך ואטי, ואני גא על חלקי וחלקם של שותפיי בתהליך.

מה יקרה עכשיו? זה תלוי בהרבה דברים. גם בנו.