הם מקווים בכל חום לבם שהאפשרות השנייה היא שתתממש. שרון, כראש מפלגה חדשה, הוא נשוא תפילתם (ולא שהם מאמינים באלוהים). הגנרל הימני יבצע מצע שמאלני. דה-גול הישראלי, המתנתק הגדול, יהיה למנהיג המפלגה הגדולה ביותר. יחד עם המפלגות השמאליות הוא ייצור רוב יציב למען השלום.

איזה רעיון מושך. אלא מה? אין לו שום בסיס במציאות.

קודם כל, מפני ששרון איננו דה-גול.

עובדה מעציבה היא שכמעט לכל הישראלים, ובכללם רוב השמאלנים-כביכול, אין מושג על מה שמתרחש כעת בגדה המערבית. הם שמחים על "ההסכם" שכפתה השבוע קונדוליזה רייס המתוסכלת על שרון ברצועת-עזה, ודי להם בכך.

ביום ששי האחרון הייתי שוב בבילעין, הכפר הפלסטיני האמיץ שהפך סמל למאבק בגדר. בשעה שרימוני גז מדמיע, כדורי גומי ורימוני הלם נחתו על הפגנה בלתי-אלימה, שמשתתפיה נשאו את תמונות גנדי, מנדלה, ערפאת ורבין, קשה היה להאמין ב"שרון החדש".

הפעילים - פלסטינים, ישראלים ו"בינלאומיים" - הותקפו כאשר הגיעו לתוואי הגדר והתיישבו לפני הדחפורים. אלה עבדו במרץ כדי ליצור את ה"מכשול" המנתק את הכפר מרוב אדמותיו. בצד המיועד להרחבת ההתנחלות הענקית השכנה, יכולנו לראות בבירור את הבורות שמהם נעקרו רק באחרונה עצי-זית (יש די בעלי-וילות ישראליים האוהבים עצים עתיקים "אותנטיים" בגינותיהם.)

בכל רחבי הגדה המערבית, תנאי-המחיה הגרועים הופכים לגרועים עוד יותר. הקמת החומה/הגדר הולכת ומסתיימת. בירושלים, היא מבתרת את השכונות הערביות ומפרידה בין הורים ובנים, חולים ורופאיהם, תלמידים ובתי-ספר, עובדים ומקומות עבודתם. עשרות מחסומים קבועים וזמניים בכל רחבי הגדה הופכים חיים נורמאליים מכל סוג שהוא לבלתי-אפשריים. בכל לילה נאסרים אנשים, אחדים מהם נהרגים "בשעה שניסו לברוח". מספר האסירים הפלסטיניים בבתי-הכלא הישראליים גדול מאי-פעם.

בכל הגדה מתרחבות ההתנחלויות הקיימות וקמות התנחלויות חדשות, כפטריות רעילות אחרי הגשם, במסווה של שכונות להתנחלויות קיימות. בבילעין, למשל, אפשר לראות בקלות איך ההתנחלות החרדית מודיעין-עילית זוחלת בהתמדה לעבר הכפר, כשהיא מכסה עכשיו גבעות שעוד לפני זמן לא-רב היו מכוסות בכרמים. מבין מאה וכמה "מאחזים", ששרון התחייב ב"מפת-הדרכים" לפרק, לא פונה אף אחד. כרגע מתנהל ויכוח קולני על השאלה האם לפנות בכוח "מאחז בלתי-חוקי" אחד ויחידי - עמונה ליד עופרה.

שום אדם הרואה מה מתרחש בפועל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אינו יכול להאמין באמת ששרון צועד לעבר השלום. מעריציו בשמאל חפים, למזלם, מכל ידיעה כזאת.

אם כן, האם יהיה זה לטובה אם שרון יקים את מפלגתו החדשה?

נכון ההפך.

נניח לרגע ששרון יגשים את איומו ואכן יקים מפלגה כזאת. נניח שבעזרת הקולות מהשמאל והמרכז היא תזכה בבחירות הקרובות ב-35 מנדטים. נניח גם שהליכוד (מה שיישאר ממנו) יירד ל-26 מנדטים. זה ייתן להם ביחד 61 מנדטים. אפילו אם מפלגת-העבודה, בהנהגתו החדשה של עמיר פרץ, תגדיל את כוחה ל-30 מושבים, הקואליציה של שרון והליכוד תהיה בעלת רוב מוחלט, שניתן להגדילו בעזרת סיעות הימין הקיצוני והדתיים.

במלים אחרות, המפלגה החדשה באה לפתות בוחרים שמאליים ומרכזיים להצביע בעד הימין ולתת לשרון יד חופשית לביצוע תוכניתו האמיתית: לכפות על הפלסטינים באופן חד-צדדי "מעמד קבע" שיספח לישראל יותר ממחצית הגדה המערבית, דבר שיגזור עליהם קיום עלוב של מצוקה כלכלית, השפלה ומרירות במובלעות קטנות ומנותקות, הנשלטות על-ידי ישראל.

כמה שמאלנים חכמים מודים שזה אכן נכון, אך, לדבריהם, "שרון יכול להשתנות". כל העולם אוכל את הלוקש של "איש שלום", הוא ישתכר מהתהילה, יקים קואליציה עם מפלגת-העבודה ויעשה שלום. על כך אני יכול רק לומר שזהו הימור אדיר בעתיד המדינה, הימור על כל הקופה. אם לדון על פי היכרותי את האיש, הסבירות שואפת לאפס.

ישראל זקוקה עכשיו לבחירה נקייה בין חלופות ברורות. עם עליית עמיר פרץ לראשות מפלגת-העבודה, בחירה כזאת אפשרית. הוא תומך באופן עקבי במשא-ומתן לשלום עם ההנהגה הפלסטינית, ובהקמת מדינה פלסטינית בת-קיום בגבולות המבוססים על הקו הירוק, יחד עם סדר-יום פנימי המאזן את הצמיחה הכלכלית עם סולידריות חברתית.

בבחירות הקרובות, פרץ עשוי להפתיע, כפי שהפתיע בפריימריס של העבודה. אך אפילו לא יצליח להפוך את העבודה למפלגה הראשית, הוא יכול להשיג הישג מרשים, שיאפשר לעבודה לחזור לשלטון בבחירות שלאחר מכן.

על כן, נא לזרוק את המרגנית המרוטה ולהתחיל לעבוד.