לפני שבוע קראתי במדור זה למצביעי מפלגת-העבודה לבחור בפרץ. "הארץ" פירסם מאמר זה ביום הבחירות. אם שכנעתי ולוא אדם אחד לשנות את הצבעתו, אני שמח. כי בחירת פרץ היא, בעיני, מאורע החורג בהרבה מגבולות המפלגה. הוא עשוי לשנות את עתיד המדינה כולה.

עולה בזיכרוני דיון שנערך זמן-מה אחרי מלחמת-לבנון. כמה עשרות מוותיקי תנועות-השלום הרדיקליות התכנסו על גג של בית בתל-אביב ודנו בהקמת מפלגת-שלום חדשה, אחרי פירוק תנועת של"י (שאותה ייצגתי זמן-מה בכנסת).

אמרתי שלא נצליח לחולל שינוי אמיתי, אם לא נגיע לציבור המזרחי. מחנה-השלום מצטייר בעיני הציבור הזה כעניין אשכנזי, נחלת הרובד החברתי-כלכלי העליון. בהפגנות שלנו כמעט לא רואים מזרחיים. איננו מצליחים להגיע למחצית מאוכלוסית המדינה. כל עוד יימשך המצב הזה, לא יהיה שלום.

מאז עברו 23 שנים, והמצב לא השתנה. המוני הציבור המזרחי החרימו את ה"שמאל" הישראלי כולו. הם מאסו במיוחד במפלגת-העבודה, שייצגה בעיניהם את כל הרע: קיפוח השכונות והעיירות שבהן מרוכז הציבור המזרחי, הזילזול בערכים חברתיים, ההזדהות עם מדיניות כלכלית המעשירה את העשירים. הם תיעבו במיוחד את "העסקנים העדתיים", שנראו כשכירי-חרב של המנהיגות האשכנזית.

מחנה-השלום מזוהה עם ה"שמאל". גם כאשר מתאספים, פעם בשנה, מאה אלף איש ב"כיכר רבין", כדי להספיד את המנהיג שנרצח, בולטים המזרחיים בהעדרם (מלבד חברי תנועות-הנוער השמאליות). לעתים קרובות נשמעה הטענה: "אתם דואגים לערבים, אבל לא לנו!" או: "רמאללה חשובה לכם יותר מרמלה." כל רעיון השלום נתפס, איכשהו, כעניין אשכנזי, אליטיסטי, שאינו נוגע לתושבי שדרות ונתיבות, שלומי ובית-שאן.

יש סיבות רבות לשנאה התהומית, שרוחשים מזרחיים רבים, גם בדור השני והשלישי, למפלגת-העבודה. אחת מהן היא האמונה, שהעולים החדשים מצפון-אפריקה התקבלו בארץ בבוז ובזלזול על-ידי המימסד, שהיה שייך למפלגת-העבודה. העולים נדרשו לוותר על תרבותם ומסורתם ולעבור את "כור ההיתוך" הישראלי, שיצר דגם מערבי וחילוני.

מדור לדור עובר הסיפור (אמיתי) על עולים ממרוקו שהוסעו ללב המדבר ונדרשו להקים שם עיירה. כשסירבו לרדת מהמשאית, הופעל מנגנון-ההרמה שלה והם "נשפכו" החוצה, כאילו היו ערימת-חול. העולים הרגישו מושפלים בבואם ארצה, כאשר התיזו די-די-טי על שערותיהם. אמנם, זה קרה גם לעולים ממחנות אירופה, אך בתודעת בני-העולים המזרחיים, עלבון זה היה שמור להוריהם בלבד.

המזרחיים, בני הדור השני והשלישי, סברו שה"שמאל" יצר עולם סגור, ששעריו נעולים בפניהם. הרגשה זו לא נעלמה גם כאשר מזרחיים יחידים עלו לגדולה, נכנסו לבית-הנשיא והפכו לשרים, פרופסורים ואילי-הון. הסטטיסטיקה מראה שהמזרחיים מזוהים ברובם עם השכבות החברתיות-כלכליות הנמוכות, שרבים מהם חיים מתחת לקו-העוני וממלאים את בתי-הסוהר. לכן הצביעו בהמוניהם לליכוד, שהיה במשך זמן רב "בחוץ". עד היום נתפס הליכוד כאופוזיציה - למרות שהוא כבר זמן רב בשלטון.

יש, כמובן, סיבות עמוקות יותר למתח בין הציבור המזרחי ומחנה-השלום. רוב העולים מארצות-ערב לא באו לארץ כשונאי-ערבים, הם הפכו לכאלה כאן.

זוהי תופעה הידועה בעולם: דווקא בני השכבה המקופחת ביותר בעם השליט הם האויבים הקיצוניים ביותר של מיעוטים לאומיים וזרים בכלל. מי שנדרס, דורס את מי שנמצא תחתיו. אחרי שנגזלה מהם הרגשת הערך העצמי, הם מחפשים את הכבוד העצמי בהשתייכותם ל"עם עליון". כך בארצות-הברית. כך בצרפת.

יתר על כן: המעמד האשכנזי השליט בז בגלוי למנהגים הערביים, למוסיקה הערבית ולהיגוי הערבי שהעולים מארצות-ערב הביאו עימם. היחס הגזעני הגלוי לערבים הפך ליחס גזעני סמוי ליהודים המזרחיים. אלה ניסו להתגבר על כך בהצגת יחס אנטי-ערבי קיצוני.

באותה שיחה לפני 23 שנה אמרתי שאיש מאיתנו, האשכנזים, אינו יכול לחולל את המהפך הדרוש. רק מנהיג מזרחי אותנטי יכול להפיח רוח חדשה בציבור המזרחי. הוא יכול להזכיר לו שבמשך 1400 שנה, כאשר יהודי אירופה ראו פוגרומים, אינקוויזיציה ושואה, לא נרדפו היהודים בארצות האיסלאם, ואף היו שותפים לסימביוזה תרבותית מוסלמית-יהודית נפלאה בספרד ובארצות אחרות. מנהיג כזה יכול להחזיר לציבור שלו את הגאווה בעברו ואת השאיפה לתפוס את מקומו הטבעי כגשר בין שני העמים.

זה לא קרה בעשרות השנים שחלפו. עכשיו זה יכול לקרות.

בחירת עמיר פרץ הופכת את הקערה הפוליטית על פיה. בפעם הראשונה עומד בראש מפלגת-העבודה נציג אותנטי של ציבור יוצאי צפון-אפריקה - לא עסקן עדתי אלא מנהיג כלל-ארצי המתגאה במוצאו. ואכן, עוד לפני הבחירות הוא הכריז: "הדבר הראשון שאעשה אחרי שאבחר הוא לעשות המתת-חסד לשד העדתי!"

בפעם הראשונה מזה 30 שנה עומד עכשיו בראש מפלגת-העבודה אדם שלא גדל בצבא או במערכת-הביטחון. סדר-היום העיקרי שלו הוא חברתי-כלכלי. הוא שם קץ למצב הלא-נורמלי השורר בישראל זה זמן רב, שראשי ה"שמאל" דוגלים בכלכלה אנטי-שמאלית קיצונית. הוא יכול לשים קץ למצב שבו בולע תקציב-הביטחון הענקי, יחד עם ההשקעה המאסיבית בהתנחלויות, את המשאבים שהיו צריכים לשמש לצימצום הפער בין עשירים לעניים, שהוא הגדול ביותר בעולם התעשייתי המערבי.

מאז ראשית דרכו לא הסתיר פרץ מעולם את תמיכתו העקבית בשלום עם הפלסטינים. המסר הסוציאלי שלו יהיה קשור במסר מדיני, כפי שצריך להיות.

עדיין אין סיבה לרקוד מרוב שמחה. אנחנו עלולים להתאכזב. בפני פרץ עומדות משימות גדולות: לאחד את מפלגתו, לשים קץ למורשת פרס, להזרים למפלגה דם חדש, לנצח בבחירות הקרובות, לכבוש את ראשות-הממשלה, לחולל שינוי חברתי, לעשות שלום. הוא צריך עכשיו להוכיח את עצמו בכל אלה - שלב אחרי שלב.

אך יש מקום לאופטימיות. החזיתות הקפואות בין המפלגות נפרצו. זוהי התחלה של פרצטרויקה. ציבורים שלמים יכולים עכשיו לשנות את נאמנותם. יכולה להיווצר מערכת פוליטית חדשה, המתאימה הרבה יותר לעשיית שלום.

בצרפת עולות השכונות של בני צפון-אפריקה המקופחים באש. אצלנו, אחד מבני הציבור הצפון-אפריקאי המקופח הפך מועמד לראשות-הממשלה. מותר לנו לשמוח. ששה שבועות לפני חנוכה, נס גדול היה פה.