למרבה הצער של שרון ושות', אי-אפשר "לחסל" את אבו-מאזן בדרך המקובלת, כפי ש"חוסלו" השייח' אחמד יסין ועשרות רבות של מנהיגים פלסטיניים אחרים. לגבי אבו-מאזן, אסור אפילו להשתמש במושג "חיסול" - מושג רשמי של צה"ל, הלקוח ממילון המאפיה.

עלייתו של אבו-מאזן אחרי חיסולו של יאסר ערפאת - חיסול שנסיבותיו עדיין לוטות בערפל - הדליקה מיד את הנורות האדומות במשרדו של שרון, שכל תוכניותיו מבוססות על הסיסמה "אין עם מי לדבר". ואילו אבו-מאזן נראה בעיני העולם, וגם בעיני חלק ניכר של הציבור הישראלי, כמנהיג שאפשר לדבר איתו. וגרוע יותר: הוא נראה כך גם בעיני הנשיא בוש.

וזה חייב גישה זהירה. שרון לחץ תוך חירוק-שיניים את ידו של אבו-מאזן בעקבה, בנוכחות בוש. הוא ראה, למגינת ליבו, איך מתקבל המנהיג הפלסטיני בבית הלבן, ושמע את בוש משבח את הבחירות הדמוקרטיות של הפלסטינים. מיום ליום גברה הסכנה שהאמריקאים יגשימו סיוט ישראלי ישן: "שלום כפוי", שיכריח את ישראל לחזור לקו הירוק, פחות או יותר.

לכן נקט שרון טקטיקה מפוכחת: להרוויח זמן, להמתין לשינוי הנסיבות, ובינתיים להסתפק בנעיצת סיכות בדמותו של אבו-מאזן. אי-אפשר היה לערוך נגדו מסע של דמוניזציה שיטתית, כמו שנעשה לערפאת, תוך גיוס כל כלי-התקשורת בישראל וביהדות העולם. אך בכל כלי-התקשורת פורסם מסר יומיומי: אבו-מאזן סמרטוט, אבו-מאזן לא שווה כלום, אבו-מאזן לא מסוגל לחסל את "תשתית הטרור". אין מה לדבר איתו.

השבוע הוחרף הסגנון. לא עוד רחמים על אבו-מאזן המסכן, המשתדל ואינו מצליח, אלא התקפה ישירה עליו. אבו-מאזן, נאמר, בכלל לא רוצה לחסל את הטרור. עמודי החדשות בכל העיתונים, מ"מעריב" עד "הארץ", גויסו למסע. תחנות הרדיו והטלוויזיה הצטרפו בשקיקה.

בד בבד עם המתקפה הפוליטית, התחדש העימות האלים במלוא התנופה.

מי התחיל? תלוי את מי שואלים. כמו תמיד, כל צד טוען שהסיבוב החדש התחיל עם מעשה-זוועה של הצד השני. אם רוצים, אפשר לחזור כך 120 שנה אחורה, אל האבן הראשונה שזרק רועה פלסטיני לעבר המתנחל היהודי הראשון - או המכה הראשונה שהנחית המתנחל היהודי הראשון על ראשו של רועה פלסטיני שהעלה את עזיו על אדמתו.

למעשה לא נפסק העימות אף לרגע. הפלסטינים אמנם הכריזו על "תהידיה" ("רגיעה"), אבל זה היה רק הסכם בינם לבין עצמם. צה"ל לא היה שותף והמשיך בפשיטות לערים ולכפרים הפלסטיניים, במעצר "מבוקשים" וגם בהריגתם פה ושם.

הסיבוב החדש נפתח ב"חיסולו" על לואי סעדי, איש הג'יהאד האיסלאמי באזור טולכרם, שכבר בילה חמש מתוך 25 שנותיו בכלא הישראלי. צה"ל טען שזהו מפקד בכיר מאוד, "פצצה מתקתקת" ענקית. הג'יהאד אימץ לעצמו את הטענה בשמחה, כדי להצדיק נקמה גדולה. אבל הפלסטינים בשטח טוענים שהאיש היה בסך-הכול פעיל מקומי.

כך או כך: כאשר אישר שרון את ההוצאה-להורג, בין ארוחת-הבוקר וארוחת-הצהריים, הוא ידע שהוא גוזר דין-מוות גם על כמה ישראלים - שהרי היה ברור שהג'יהאד יגיב בפעולת-נקם. אין מנוס מן המסקנה שזאת אכן הייתה כוונת הפעולה.

היא התאשרה במהירות-שיא. איש ג'יהאד מכפר סמוך ביצע פיגוע-התאבדות בשוק של חדרה, חמישה ישראלים מקריים נרצחו. (במינוח המקובל בכל התקשורת הישראלית, על פי הנחייה מלמעלה, ישראלים כמובן תמיד "נרצחים", ואילו ערבים "מוצאים את מותם", ולכל היותר "נהרגים".) בין כפרו של המתאבד לבין חדרה חוצצת, אמנם, חומת-ההפרדה האימתנית, אך נראה שהיא לא הפריעה לו. לפני מותו הצטלם המתאבד בסרט-וידאו, והודיע שהוא יוצא לנקום את נקמת סעדי. בכך הפריך את טענת צה"ל, שהפיגוע בחדרה אינו קשור כלל ב"חיסול" סעדי, אלא הוכן זמן רב מראש.

כאילו רק חיכה לתועבה זו, יצא צה"ל מיד למבצע מתוכנן היטב. הוטל מצור-חנק כללי על צפון הגדה. הערים והכפרים ברחבי הגדה נותקו מחדש, לפעמים כמה שעות בלבדאחרי שהמחסומים סביבם הוסרו לפי דרישה קונדוליסה רייס. נערך מצוד על פעילי הג'יהאד, תוך רמז שתורם של פעילי החמאס והפת"ח יגיע גם הוא.

ברצועת-עזה נפתח סיבוב מקביל. מתוך סולידריות עם החברים בגדה, נורו שם כמה טילי קסאם לעבר ישובים ישראלים, שלא פגעו באיש. התגובה הייתה מוכנה מראש: צה"ל ניתק את הרצועה מכל מגע עם העולם, כל המעברים נסגרו. הרצועה הורעשה והופצצה מהיבשה, האוויר והים. בתוך הרצועה "חוסל" פעיל נוסף של הג'יהאד. טילי מסוק הרגו את שאדי מוהאנה יחד עם עוזרו וארבעה עוברים-ושבים מקריים, ובהם ילד - מעשה המקרב את דן חלוץ עוד קצת לבית-המשפט הבינלאומי בהאג. הנקמה מובטחת מראש, וגם הנקמה על הנקמה.

בשעה שברחבי העולם עוד מהללים את "ההתנתקות" ואת שרון "איש השלום", הוא יצא להתקפה כללית לסיפוח מרבית הגדה. בכל השטחים הפלסטיניים הוחמרו השבוע תנאי-החיים הקשים עוד יותר. זה נראה על פניו כעונש קולקטיבי, המנוגד כמובן לאמנת ז'נבה. למעשה זה הרבה יותר גרוע: זה נועד לייאש ולהכניע את הפלסטינים, להוריד אותם על הברכיים, להכריח אותם לקבל את התכתיב של שרון - להסתפק ב-42% של הגדה (שהם 11% של פלסטין מלפני 1948) בכמה מובלעות נפרדות, ובעצם - "לשכנע" אותם להגר בכלל.

שרון נוהג כלוחם-שוורים הנועץ את הבאנדרילאס (חנית קצרה) בצלעות השור כדי לשגע אותו ולגרום לו להסתער. בצל הפעילות הצבאית המורחבת, מתרחבות ההתנחלויות בקדחתנות, ולצידן קמות התנחלויות חדשות. בניית החומה נמשכת ללא הפסקה, אף שהפיגוע בחדרה מוכיח שוב שערכה הביטחוני מפוקפק. על פירוק מאה ה"מאחזים" שהוקמו מאז 2001, כפי שמחייבת "מפת הדרכים", אין בכלל מה לדבר. צה"ל סילק בקושי חמישה מאחזים חדשים שהוקמו השבוע, תוך דחיפות ומכות הדדיות, בלי שימוש בגז מדמיע, כדורי-גומי ורימוני-הלם, השמורים ל"שמאלנים".

את דרישתו של שליח ה"קוורטט", ג'יימס וולפנזון, לפתוח את המעבר החיוני בין הגדה והרצועה, דוחה שרון בבוז גלוי. מכיוון שוולפנזון הוא איש-אמונם של בוש וקונדוליסה רייס, יש לזה משמעות מיוחדת.

אנשי-שרון עוקבים בדריכות אחרי המתרחש בוושינגטון. הם יודעים שהנשיא בוש טובע בים של צרות, והוא הופך ל"ברווז צולע". קונדוליסה רייס, הברווזונת, צולעת אחריו.

בשביל שרון זו הקלה גדולה. סוף-סוף אפשר לקבור את אבו-מאזן.