בשביל אישה צעירה, בעלת מקצוע, התחזית היא אכן קודרת. הקהילה השיעית נשלטת עכשיו על-ידי האייתוללות, שמנוי וגמור עימם לכפות על הנשים את הגישה הדתית הקיצונית. אולי לא כל-כך קיצונית כמו באפגניסטאן של הטאליבאן או באיראן של חומייני, אך די קפדנית כדי למנוע מאישה ללבוש מה שהיא רוצה ולעבוד במקצוע לפי בחירתה. כבר עכשיו מסתירה נבילה את המקצוע שלה מעיני שכניה, באחד הרבעים האמידים של בגדאד, מחשש פן תמשוך אליה את תשומת-הלב של מיליציה חמושה כלשהי.

אני שואל אותה איך חיים בלי אספקה סדירה של חשמל ומים, בחום של 40 מעלות, תלויים בגנרטור ובאלתור, כשחיים בפחד מתמיד וטנקים רועמים ברחובות? זה נורא-נורא קשה, היא אומרת, וזה לא נעשה יותר טוב.

הסיכויים לעיראק? היא אומרת שיש כמה אפשרויות, וכולן רעות. יתכן שהמדינה בכלל תתפרק. אולי תפרוץ מלחמת-אזרחים. המרד החמוש יתגבר בלי כל ספק. אין סיכוי שתקום חברה חדשה, משגשגת, דמוקרטית, רב-תרבותית.

עיראק דומה עכשיו לצעצוע שבור, שפורק על-ידי ילד זדוני וחסר-שכל.

זה כמה חודשים נמנעתי מלכתוב על עיראק, למרות שאני עוקב בדריכות אחרי המתרחש שם, מפני שכמעט אי-אפשר לכתוב על זה מבלי לומר: "אמרתי להם!"

העולם (ובייחוד ישראל) מלא בפוליטיקאים, גנרלים, עיתונאים, אקדמאים, ראשי-מודיעין וכיוצא באלה שטעו תמיד-תמיד בכל תחזיותיהם (עם חריגים נדירים, כמו שעון עומד המראה את הזמן הנכון פעמיים ביממה.) וראה זה פלא: הם נשארים פופולריים, שגיאותיהם נשכחות ונסלחות, גם אם היו להן תוצאות הרות-אסון, כפי שקורה לפוליטיקאים ולגנרלים.

ניסיון רב-שנים לימד אותי שזהו הדבר הכי מעצבן שאפשר להגיד. הציבור יכול לסלוח לפרשנים שהוכח כי שגו, אך לא יסלח לעולם למי שהוכח כי צדקו.

לכן אמנע מהמשפט ההוא. ארמוז רק שכמה מן הדברים שחזיתי לפני המלחמה התקיימו בינתיים במדויק.

שניים מהם ראויים לתשומת-לב בשעה זו.

ראשית: שהמטרה האמיתית של המלחמה בעיראק הייתה למקם שם כוח צבאי אמריקאי קבוע, הנעזר על-ידי משטר של קוויזלינגים מקומיים, כדי לשים יד על אוצרות-הנפט העצומים של עיראק עצמה, ובאופן בלתי-ישיר גם של המדינות השכנות - סעודיה, נסיכויות המפרץ ואגן הים הכספי. כל השאר - "הנשק להשמדה המונית", "סילוק רודן צמא-דם", "הקמת דמוקרטיה", "ציר-הרשע" - הם בולשיט.

שנית: שהתוצאה העיקרית של המלחמה תהיה התפרקות המדינה לשלושת מרכיביה העוינים זה לזה - הסונים הערבים, השיעים והכורדים. לא חשוב איך תוסווה התפרקות זו - אם כ"פדרציה רופפת" ואם בכל דרך אחרת. הדבר הקובע הוא אם השליטה באוצרות הנפט נתונה בידי השלטון המרכזי או המחוזות.

היה ברור שהכורדים לא יסתפקו בפחות מאשר עצמאות-בפועל, בתוספת התמלוגים של הנפט הנשאב בשטחם. היה גם ברור שזה יעורר חששות עמוקים בתורכיה, באיראן ובסוריה, שגם להן יש אוכלוסיה כורדית גדולה ומדוכאת, החולמת על הקמת כורדיסטאן גדולה ומאוחדת, בבוא העת.

היה גם ברור שהמדינה השיעית תהיה בשליטת כוהני-דת, מהם רבים שחיו עד לאחרונה באיראן, שיכפו על המדינה את החוק האיסלאמי, השריעה. כוהני-דת אלה לא יהפכו בהכרח לסוכנים איראניים, אבל הם בוודאי יטו בכיוון זה. מובן שינסו להשאיר בידיהם את תמלוגי-הנפט האדירים של דרום-עיראק.

אין אדם צריך להיות נביא כדי לחזות שהערבים הסונים, ששלטו במדינה מאז היווסדה, לא יקבלו מציאות זו בחיבוק-ידיים. ב"פדרציה" שכזו הם יישאר בלי כוח ובלי תמלוגי-נפט. הם ייזרקו מאגרא רמא לבירא עמיקתה. זה גורם להתקוממות שאי-אפשר לדכא אותה, מפני שהיא נובעת מבעיה שאין לה פיתרון. לא מנהיגי הכורדים ולא מנהיגי השיעים הם מסוג האנשים המוותרים על הישגים שחלמו עליהם מזמן, למען המדינה העיראקית שאותה לא אהבו ואיתה לא הזדהו מלכתחילה.

כל זה ניתן היה לחזות מראש - אלמלא נשלטה מעצמת-העל היחידה בעולם על-ידי פוליטיקאי מסוג ג', אלמלא נקבעה המדיניות על-ידי ניאו-שמרנים קנאים מוכי-עיוורון, ואלמלא היה טוני בלייר, שצריך היה לדעת יותר טוב, אופורטוניסט חסר-תקנה.

את המחיר משלמים מיליונים של עיראקים הגונים, חפים-מפשע, כמו ידידתי החדשה סמירה.