אבל הוא לא יכול להפסיק. הוא מוכרח להמשיך. אט-אט משתנה מזלו. הערימה שלפניו הולכת וקטנה. הוא עדיין יכול לקום ולהימנע מאסון. אבל הוא הרי מהמר כפייתי. הוא מוכרח להמשיך, עד שהאסימון האחרון נגרף על-ידי הקרופיה, ועימו כל רכושו עלי אדמות.

ברומנים, האיש קם ויוצא בצעדים כושלים. בגינת הקזינו הוא שולף אקדח ויורה ברקתו.

השתמשתי במטאפורה הזאת לפני שנים, כדי לתאר את הסכנה המרחפת על ישראל המתנחלת. נזכרתי בה שוב לפני כמה ימים, כאשר קראתי את מאמרו של פרשן ימני, ממתנגדי הנסיגה מעזה. הוא ניבא שאחרי נסיגה זו יבואו נסיגות נוספות. ניסוג וניסוג, הזהיר, וכאשר נגיע אל הקו הירוק לא נוכל עוד להיעצר. עצם קיום המדינה יהיה נתון בסכנה.

מי שמכיר את תולדות הארץ, יודע שזה כבר קרה פעם. הרבה שנים לפני שאוסמה בן-לאדן המציא את הנוסחה "צלבנים וציונים", כתבתי סידרת-מאמרים בשם זה. הצבעתי על הדמיון הרב בין מסעי-הצלב ובין המפעל הציוני. לא התכוונתי, חלילה, לנבא שגורלנו יהיה כגורל הצלבנים, אלא להזהיר מפני החזרה על שגיאותיהם.

אחרי שהצלבנים כבשו את ירושלים, בשנת 1099, הם המשיכו להתפשט עוד ועוד. בשיא כוחן השתרעו ממלכות הצלבנים מרפיח בדרום ועד לתורכיה של ימינו בצפון. הם התבססו מעבר לירדן מזרחה. כעבור חמישים שנה גם כבשו את רצועת-עזה, שהשתרעה עד אשקלון, ושנותרה עד אז בידי המוסלמים.

ואז, לאט-לאט, הסתובב הגלגל. במקום להתפשט עוד ועוד, החלה ממלכת הצלבנים להצטמק. מצודה אחרי מצודה נפלה בידי המוסלמים, עד שבא המצביא הכורדי הגדול, צלאח-א-דין, והביס אותם ליד טבריה, בשנת 1187. הארץ כולה נפלה בידיו, מלבד עכו - שהחזיקה מעמד ואיפשרה לצלבנים להתאושש ולכבוש שוב את רוב הארץ. אבל גורלם כבר נחרץ. לבסוף, בשנת 1291, נפלה גם עכו, ואחרוני הצלבנים הושלכו - פשוטו כמשמעו - לים.

מובן שאין דמיון בין תקופת הצלבנים ותקופתנו. אבל כל ילד ערבי לומד את ההיסטוריה הזאת, ומשווה אותנו אליהם. לדעת אחד מגדולי ההיסטוריונים של הצלבנים, הבריטי סטיבן ראנסימן, החמיצו הצלבנים את ההזדמנות להתפייס עם המוסלמים ולהגיע לשלום-קבע כשהיו עדיין בשיא כוחם, וכך גזרו על עצמם כליה בהתהפך הגלגל.

השבוע ניתנה לי ההזדמנות להתווכח עם אחד מראשי המתנחלים לפני קהל של תלמידים, בני 16 ו-17. זאת הייתה הזדמנות נדירה, מכיוון שמשרד-החינוך הלאומני מטיל את אימתו על בתי-הספר ומונע את הזמנתם של אנשים כמוני. מול מטר של אמרות דמגוגיות של המתנחל - "דם יהודי", "כל הערבים הם חיות", "אבו-מאזן הוא נבלה כמו ערפאת", "ערבים מבינים רק כוח" - הבאתי לציבור הזה מסר פשוט: בואו נעשה שלום כל עוד אנחנו חזקים.

תחת זאת אנחנו עושים את ההיפך. הנסיגה מעזה, שיכלה להיות צעד גדול ראשון לשלום, בוצעה בלי הידברות עם הפלסטינים, בלי הסכם, כמעט כאקט של מלחמה. אריאל שרון הפך את ה"חד-צדדיות" לעיקרון, כמעט לאידיאולוגיה. התוצאה לא איחרה לבוא: שבועיים בלבד אחרי תום הנסיגה כבר נפתח מעגל חדש של מעצרים, פצמ"רים, חיסולים ממוקדים, קסאמים והפצצות חיל-האוויר.

אין שום ספק שישראל תיסוג עוד, ולא חשוב איזו מפלגה ואיזה מנהיג יעמדו בראשה. הנסיבות ההיסטוריות, שהכריחו אותנו לסגת מעזה, חלות גם בגדה המערבית. השיקול הדמוגראפי מכריח את ישראל הציונית לצאת מהאזורים הפלסטיניים המאוכלסים בצפיפות. האינטרס האמריקאי מחייב את טיפוחה של הדמוקרטיה הפלסטינית, במסגרת של "שתי מדינות לשני עמים". לקהילה הבינלאומית נמאס מהסכסוך האינסופי, והיא מבקשת פיתרון. ובעיקר: הציבור הישראלי עצמו עייף מהמלחמה, הוא נכסף לקיום נורמאלי בשלום. המתנחלים אינם פופולריים, ואחיזתם בציבור הולכת ונחלשת. זה הוכח בגוש-קטיף ואפילו במרכז הליכוד.

אריאל שרון יודע זאת, והוא מוכן לפנות את ההתנחלויות הפזורות בלב השטחים הפלסטיניים, מתוך תקווה שזה יאפשר לו להחזיק בגושי-ההתנחלות. אבל אין בכוונתו לנהל על-כך משא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית. הוא יודע שבהידברות כזאת יצטרך לוותר גם על גושי-ההתנחלות, כולם או מקצתם. לכן הוא מתעקש על "חד-צדדיות".

זוהי מדיניות מסוכנת מאוד לישראל. החגיגה הפלסטינית האדירה שפרצה בעזה אחרי הנסיגה נבעה מהאמונה שזהו ניצחון ההתנגדות הפלסטינית. הפלסטינים משוכנעים שישראל ברחה מפני הגיבורים הפלסטיניים שמסרו את נפשם למען עמם, המתאבדים, הפצמ"רים והקסאמים, כשם שברחה לפני חמש שנים מפני הגרילה השיעית בדרום-לבנון. שהרי "ישראל מבינה רק את שפת הכוח".

כל נסיגה "חד-צדדית" נוספת של ישראל תגביר את האמונה הזאת. כך נגיע אל הקו הירוק, לא במסגרת של "שטחים תמורת שלום", אלא במציאות של מלחמה. ישראל תעודד ותגשים במו ידיה את הנבואה הקודרת, המהלכת אימים בקרבנו זה שנים רבות: שהפלסטינים דוגלים בעצם ב"תורת השלבים". כלומר: כל נסיגה שלנו אינה אלא שלב לקראת הנסיגה הבאה. ישראל תהיה דומה לנקניק סלאמי, הנחתך פרוסה אחרי פרוסה. סלאמי במקום סלאם.

התהליך ה"חד-צדדי" הוא מצעד של איוולת. אנחנו נשלם את מלוא המחיר של השלום, מבלי להשיג שלום. אבל יש חלופה פשוטה ומעשית: להיכנס עכשיו למשא-ומתן עם המנהיגות הפלסטינית כדי לקבוע את הגבול הסופי בין ישראל ופלסטין, להגיע לשלום ולאפשר לשני העמים ליהנות מפירותיו מהר, כך שיהיו מעוניינים בשמירתו. זה אפשרי, וכל המומחים בארץ ובעולם יודעים זאת היטב.

הזמן אינו פועל לטובתנו. באותו עימות אמרתי לתלמידים שעכשיו אנחנו בשיא כוחנו. יש לנו עדיפות צבאית, טכנולוגית וכלכלית אדירה. יש לנו מונופול גרעיני במרחב. מעצמת-העל היחידה בעולם היא בעלת-בריתנו הצמודה. העולם הערבי מפולג, ובראש כל מדינותיו עומדים משטרים מושחתים ובלתי-יעילים, שהעניין הפלסטיני מעניין אותם כקליפת-השום. רוב העם הפלסטיני רוצה בשלום, בדיוק כמו רוב העם הישראלי, ואפשר להתפייס איתו אחרי 120 שנות סכסוך.

אבל, הוספתי, לא לעולם חוסן. העמים הערבים יתקדמו. מאזן-הכוחות יתחיל להשתנות. הפצצה האטומית תהיה נחלת הכלל גם במרחב שלנו. ארצות-הברית תחדל להיות מעצמת-העל היחידה בעולם, סין והודו יתחילו להתחרות בה. בעולם הערבי עשויה להתחולל מהפכה איסלאמית-קנאית, שתחסל את המשטרים המושחתים ותאחד את המרחב סביבנו. גם בקרב העם הפלסטיני עלול לקום משטר של קנאים איסלאמיים. האם אז יהיה קל לנו יותר להגיע אל השלום?

"אינני בא להפחיד אתכם. הפחד לעולם אינו יועץ טוב. אבל אני מבקש אתכם לחשוב על החשיבות של הרגע הזה: אנחנו חזקים, אנחנו יכולים לפעול מתוך ביטחון עצמי ושיקול-דעת מפוכח, יש לנו מה לתרום לאזור כולו, העם הפלסטיני מוכן לשלום. עד עכשיו היה לנו מזל היסטרי. בואו נפסיק להמר על גורל המדינה."

הנסיגה מעזה מלמדת עד כמה מסוכנת ה"חד-צדדיות". פינינו את השטח, עקרנו את ההתנחלויות, ולא התקרבנו אף בצעד אחד לשלום.

גם הגאון הגאוני ביותר לא המציא עדיין שלום חד-צדדי. השלום הוא כריקוד הטנגו - צריכים שניים כדי לבצעו. שניים המכבדים זה את זה, המתייחסים זה אל זה כשווה אל שווה.

זוהי התורה כולה על רגל אחת.