רבים פלטו אנחה של הקלה כאשר הובס נתניהו ברגע האחרון, בניגוד לציפיות ולסקרים. מכיוון שנתניהו נקט קו לאומני קיצוני, התייצב לצד המתנחלים והתנגד לכל נסיגה, נראה שרון ממש כאיש-שלום. אבל זוהי, כמובן, אשליה. ההבדל בין השניים, אם בכלל יש כזה, הוא זעיר. אילו היה נתניהו ראש-הממשלה, הוא היה נוהג בדיוק כמו שרון, בעוד ששרון היה נוהג אז בדיוק כמו נתניהו.

שרון משמיע עכשיו הצהרות מלחמתיות והצהרות של שלום - תלוי בקהל שאליו הוא פונה. בעצרת האו"ם ומול האמריקאים הוא מפליג בשבח שלום, אך לאנשי הליכוד הוא הבטיח שמכאן והלאה לא יוותר עוד על כלום. כל ההצהרות האלה שוות כקליפת השום - אין להאמין למילה של שרון, רק מעשיו חשובים. בינתיים הוא מספח שטחים באמצעות גדר-ההפרדה, מרחיב את ההתנחלויות, עושה פרובוקציות, מפציץ ועוצר.

למראית עין, על כן, לא קרה במרכז הליכוד שום דבר שיש בו כדי להשפיע על סיכויי השלום. סתם דו-קרב בין שני לודרים בזירה, הרבה אבק ותו לא. אבל זוהי טעות אופטית.

בפועל נחל השלום ניצחון גדול בזירת הליכוד.

הוא לא קשור באישיותו של שרון או בכוונותיו, אלא במהות ההכרעה.

אמנם, להלכה לא הייתה מונחת על כף המאזניים שום אידיאולוגיה. חברי המרכז הצביעו, לכאורה, רק על נושא שולי: האם לערוך את הבחירות המקדימות ("פריימריס") לתפקיד יו"ר הליכוד כבר בחודש הבא, או לקיים אותן כסדרן בעוד חצי שנה. ביג דיל.

אך השאלה האמיתית הייתה אם להדיח את שרון, מפני שתיכנן וביצע את עקירת ההתנחלויות ואת הנסיגה מרצועת-עזה. ההתקפה עליו התמקדה בנקודה זו. נאמר ששרון בגד בדרך הליכוד, שהליכוד מתנגד למסירת חבלי-מולדת לאויב הערבי, שכל פינוי של התנחלות הוא פשע. הקרב התנהל על זה.

לכן יש להכרעה זו חשיבות היסטורית. הליכוד הוא הגילגול העכשווי של המפלגה הרביזיוניסטית, שנוסדה לפני 80 שנה תחת הסיסמה "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן!" עצם שמה הביע שאיפה זו. המייסד, זאב ז'בוטינסקי, רצה לבטל את ההחלטה הבריטית שהפרידה את עבר-הירדן מפלשתינה. זאת הייתה ה"רביזיה" שביקש לחולל.

גם כאשר המפלגה, בגלגוליה השונים, ויתרה למעשה על עבר-הירדן, היא עמדה בתוקף על רעיון "ארץ-ישראל השלמה", מהים עד הירדן. כדי להגשים אותו, טיפחה את ההתנחלויות בכל רחבי השטחים הכבושים, שללה את עצם קיום העם הפלסטיני וסיכלה כל מהלך שעלול היה להביא לשלום.

והנה, ביום שני זה, ה-26 בספטמבר 2005, תמך המרכז של מפלגה זו במנהיג שעקר זה עתה 25 התנחלויות והחריב אותם עד היסוד, שהפעיל את צבא-הגנה-לישראל כדי "לגרש יהודים" ושוויתר רשמית על חלק של ארץ-ישראל. מהיום והלאה הליכוד לא יהיה עוד מה שהיה.

יש המזלזלים בניצחון זה משום שהושג של חודם של כמה קולות בלבד - 52% נגד 48%. אך לא זה חשוב. מדהים שבכלל נמצאו חברים במרכז הליכוד שהצביעו בעד האיש שעשה זאת.

יש האומרים שזאת לא הייתה הכרעה אידיאולוגית, אלא כסאולוגית. חברי המרכז הצביעו בניגוד לרחשי-ליבם, כדי לשמור על השלטון. הסקרים לימדו שהליכוד יובס בבחירות הבאות אם ידיח את שרון. השכל גבר על הלב, תאוות-השלטון על הנאמנות לרעיון.

אם זה נכון, זה רק מגביר את חשיבותו של הניצחון. 3060 חברי מרכז הליכוד באים מכל הערים והעיירות במדינת-ישראל. הם מושרשים בכל שכבות העם, ולאו דווקא ב"עליתות". הם חשים את הלוך-הרוחות בציבור הרחב. ואם הם הגיעו למסקנה, שהנאמנות להתנחלויות ול"ארץ-ישראל השלמה" תביא לתבוסה בבחירות, יש לזה משמעות מרחיקה-לכת.

לא מכבר כתבתי שבמהלך הנסיגה "מרכז הציבור החזיק מעמד". עכשיו ברור שגם האגף הימני נשאר ברובו נאמן לשרון. יריביו, "נאמני ארץ-ישראל", נמצאים בשלב של התמוטטות. אחרי ההכרעה במרכז קרסה ההתנגדות גם בקרב 100 אלף מתפקדי הליכוד. לפי הסקרים, הם תומכים עכשיו בשרון ברוב גדול. השרים וחברי-הכנסת של הליכוד נוהגים עכשיו כחיילים בצבא מובס, בהישמע הפקודה "כל אחד לעצמו!" - כל אחד מהם, בנפרד, זוחל לקאנוסה.

זה לא סוף פסוק. להיפך, לפנינו שנה קשה. שרון ינסה להקפיא את כל התהליכים, מלבד בניית הגדר והרחבת ההתנחלויות. התירוץ הוא שיש להמתין לבחירות הפלסטיניות, שתיערכנה בינואר 2006, כדי לדעת "עם מי יש לנו עסק". אחר-כך יבואו הבחירות בישראל, כנראה בנובמבר 2006, והרי איש לא יצפה משרון "לעשות מעשים בלתי-פופולריים לפני בחירות." הנשיא בוש, שגם הוא חיה פוליטית, בוודאי יבין זאת. הקיפאון עלול להביא לאסונות חדשים.

למרות זאת, המצעד הארוך לקראת השלום התקדם השבוע בצעד נוסף. צעד קטן, אבל צעד חשוב.

מי היה מאמין שזה יקרה דווקא במרכז הליכוד?