המשפט הקובע, לדעתי, הוא "המרכז אינו יכול להחזיק מעמד". זוהי מטאפורה צבאית: בשדה-הקרב הקלאסי היה עיקר הכוח מרוכז באמצע, וכוחות קלים יותר החזיקו באגפים. מטרת האויב הייתה לשבור את המרכז, לרוב על-ידי איגוף. אך גם אם האגפים התמוטטו, כל עוד המרכז החזיק מעמד היה הקרב לא היה אבוד.

זה נכון גם במערכה פוליטית. המאבק הוא על הציבור המרכזי. מי שרוצה לחולל מהפכה צריך לערער את יציבות הציבור המרכזי.

זאת הייתה מטרת המתנחלים, כאשר יצאו למערכה הגדולה נגד הנסיגה מרצועת-עזה. הם נחלו כישלון חרוץ, בעל ממדים היסטוריים. למרות ההצגה הגדולה של עקירת הישובים, שבוימה לפרטי פרטיה על-ידי הרבנים והצבא, לא התחולל בציבור משבר אמיתי, לא הייתה טראומה לאומית. בלשונו של ייטס: "המרכז החזיק מעמד".

כדי להבין את ישראל, צריכים לתפוס מה טיבו של המרכז הזה. אילו אמונות מחזיקות אותו ביחד?

קונסנזוס לאומי אינו דבר קבוע. הוא משתנה כל הזמן, אך התהליך הוא אטי, בלתי-מורגש, בלתי-נראה. רק לפעמים, בעקבות אירוע דרמתי, זה קורה במהירות. כך קרה, לדוגמה, במלחמת 1967. יום לפניה היה זה חלום רחוק אשר רק מעטים העזו לחלום: הכרת העולם הערבי במדינת-ישראל בגבולותיה של אז. יום אחריה הפך החלום הזה לסיוט, ומי שדיבר על "גבולות 1967" נחשב לבוגד. אבל זהו אירוע חריג. בדרך כלל דומה שינוי הקונסנזוס לתנועה של קרחונים בקוטב.

הקונסנזוס של הרוב הישראלי-יהודי בסתיו 2005 עומד על שלושה יסודות:

ראשית: מדינה יהודית. זהו המכנה המשותף של כמעט כול היהודים בישראל. מי שאינו תופס את מרכזיותה המוחלטת של שאיפה זו אינו מבין דבר על ישראל.

"מדינה יהודית" היא מדינה שתושביה יהודים. אמנם, אי-אפשר למנוע שיהיו במדינה גם אזרחים שאינם יהודים, אבל צריך לדאוג לכך שמספרם יישאר קטן, כך שלא יוכלו להשפיע על צביון המדינה ודרכה. השאיפה הזאת טבועה בעצם מהותה של התנועה הציונית, שהחלה את דרכה בספר "מדינת היהודים". היא יונקת את כוחה ממאות שנות רדיפות, שבהן היו היהודים מופקרים לחסדי זרים, כשהם חסרי-ישע וחסרי-מגן.

היהודים הישראליים רוצים לחיות במדינה משלהם, רק שלהם, שבה יקבעו בעצמם את גורלם. רצון זה מושרש כל-כך עמוק בלב רובם המכריע, עד שאין סיכוי לשום תוכנית הנוגדת אותו - תהיה זאת "ארץ-ישראל השלמה" או "מדינה דו-לאומית". לכן אין גם סיכוי שהרוב יסכים להחזרת המוני פליטים ערביים לשטח המדינה.

שנית: הרחבת המדינה. התנועה הציונית רצתה להשתלט על הארץ, כולה או רובה, ולהתנחל בה.

גם זוהי שאיפה עמוקה, הטבועה בעצם מהות התנועה, ממש ב"גנים" שלה. אך שאיפה שנייה זו כפופה לראשונה. אילו אפשר היה לכבוש את כל הארץ ו"להיפטר" מכל האוכלוסייה הפלסטינית, כפי שמציע הימין הקיצוני, זה היה בוודאי קוסם לרבים. אך הרוב יודע עכשיו שאין אפשרות מעשית כזאת. המסקנה היא שצריך "לוותר" על חבלי הארץ שבהם שוכן ציבור פלסטיני צפוף.

שלישית: הכרה בעם הפלסטיני. זהו שינוי גדול. הוא נוגד את העמדה הקלאסית של התנועה הציונית ושל כל ממשלות ישראל עד הסכם-אוסלו, כפי שפסקה גולדה מאיר: "אין דבר כזה, עם פלסטיני". כאשר תבענו בשנות ה-50 להכיר בעם הפלסטיני, נחשבנו לבוגדים ו/או מטורפים. אבל שתי אינתיפאדות, המציאות העולמית ועבודה עיקשת ועקבית של הכנת השטח לשינוי עמדה עשו את שלהם.

צירוף שלושת היסודות האלה ביחד יוצר את תמונת הקונסנזוס העכשווי: סיפוח של שטחים מסוימים בגדה המערבית, והחזרת שאר השטחים הכבושים לפלסטינים.

קונסנזוס זה מקיף את הרוב הגדול של המערכת הפוליטית הישראלית, החל באריאל שרון, בנימין נתניהו ועוזי לנדאו וכלה בשמעון פרס ויוסי ביילין.

הוויכוח ביניהם הוא רק על גודל הסיפוח. זה מזכיר, להבדיל, את הסיפור המיוחס לברנרד שאו, שהציע לדוכסית לשכב עימו תמורת מיליון לירות שטרלינג. כשהסכימה, הוריד את המחיר למאה לירות, כי "על העיקרון כבר הסכמנו, נשאר רק גובה המחיר." אחרי שמוסכם על נטישת רעיון "ארץ-ישראל השלמה" וסיפוח חלקי, הוויכוח נטוש על הפרטים.

שרון דיבר בעבר על סיפוח 58% של הגדה, הכוללים את גושי-ההתנחלות, ירושלים רבתי (המחוברת למעלה-אדומים), ביקעת הירדן והשטחים שביניהם. הוא היה מוכן להשאיר לפלסטינים רק את עריהם וגושי-הכפרים הצפופים. באחרונה רמז שרון שהוא מוכן לוותר על הבקעה. הוא טוען שהנשיא בוש הסכים לתוכניתו, אך בעוד שרון מדבר על "גושי התנחלות", בוש מדבר על "מרכזי אוכלוסייה". זהו הבדל גדול: "גוש הנחלות" כולל לא רק את ההתנחלות הגדולה, את גם את כל בנותיה הפזורות מסביב, ואת השטח ביניהן. "מרכז אוכלוסייה" כולל רק את ההתנחלות הגדולה עצמה, וממילא שטח הרבה יותר קטן.

אהוד ברק הציע בקמפ-דייוויד סיפוח של 21% של הגדה, בצורה שהייתה הופכת את השטחים הפלסטיניים לרצועות מבודדות. נוסף על כך רצה "לחכור" 13% נוספים בבקעת-הירדן. אחר-כך, בדיוני טאבה, הצטמק הסיפוח ל-8%, אך ממשלת ישראל התכחשה לסיכום זה.

יוסי ביילין היה אבי הרעיון של סיפוח גושי-התנחלות, עוד בהסכם הבלתי-רשמי שהשיג בשעתו עם אבו-מאזן. ביוזמת ז'נבה, שבראשה עומדים ביילין ויאסר עבד-רבו, מדובר על סיפוח של 2.3% בלבד, במסגרת חילופי-שטחים על בסיס של 1:1.

גדר-ההפרדה, שאותה בונה עכשיו הממשלה, באה לאפשר את הרחבת ההתנחלויות. היא מספחת לישראל 8% של הגדה, לאורך גבולה המערבי עם ישראל. היא משאירה פתוחה, בינתיים, את שאלת הסיפוח של בקעת-הירדן במזרח.

אלה הם תחומי הקונסנזוס הנוכחי. הוויכוח שיתנהל בישראל בעתיד הקרוב יהיה על גודל הסיפוח ועל צורת ביצועו.

גרסה אחת אומרת שלא צריך לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים, מפני שהם לא יסכימו לסיפוח נרחב. לכן יש להמשיך בשיטת ההתנתקות ה"חד צדדית" - סיפוח שטחים בלי הסכם. "ישראל תקבע בעצמה את גבולותיה." הגרסה הנגדית אומרת שאפשר להשיג הסכם על סיפוח מצומצם וחילופי-שטחים.

נגד הקונסנזוס הזה מתקומם הימין הקיצוני. הוא לא רוצה בשום פשרה. הוא מנפנף בקושאן החתום על-ידי הקדוש-ברוך-הוא, ושואף לסיפוח כל הגדה והרצועה. מבלי שיאמר זאת בפירוש, ברור שתפיסה זו מחייבת את גירוש כל הפלסטינים.

מחנה-השלום הרדיקלי תוקף את הקונסנזוס מהצד ההפוך. הוא גורס שעתיד ישראל יובטח רק על-ידי שלום בר-קיימא, המבוסס על הסכם-בין-שווים והתפייסות בין שני העמים. מחנה זה מאמין שההסכם צריך להתבסס על הקו הירוק ושרק במהלך של משא-ומתן יתברר אם ניתן להשיג הסכם על חילופי-שטחים הוגנים.

אבל העיקר הוא שהקונסנזוס זז. "ארץ-ישראל השלמה" מתה. חלוקת הארץ מקובלת עכשיו על הרוב הגדול. משמע, אפשר להשפיע על דעת-הקהל. פרשת ההתנתקות הוכיחה שניתן לפנות התנחלויות. הציבור קיבל את התקדים מבלי להתרגש. עכשיו המשימה היא לשכנע את הציבור שצריך לפתוח במשא-ומתן אמיתי.

יש עם מי לדבר, יש על מה לדבר.