יתכן שקברניטי ישראל אינם מכירים את הסיפור, אבל הם נוהגים על פיו.

זה התחיל בהסכם-השלום עם מצריים. ישראל הסכימה לפנות את כל סיני, בין מנחם בגין ואנוור סאדאת נוצרו יחסים חמים. ואז התגלה המסמר: ישראל סירבה לוותר על טאבה, פינה זעירה במפרץ אילת. האווירה נעכרה, התחילו ויכוחים מייגעים, נוצר רוגז רב, ולבסוף קבעה בוררות בינלאומית מה שהיה ידוע מלכתחילה: טאבה שייכת למצריים והוחזרה לבעליה. המוני מהמרים ישראליים חוגגים שם ומשאירים בה את מיטב כספם.

הסיפור חזר על עצמו כאשר נסוגונו מלבנון. תחילה החליטה הממשלה להשאיר בידיה מסמר גדול מאוד: "רצועת ביטחון", שגרמה למלחמת-גרילה ממשוכת ועקובה מדם. לבסוף נאלצנו להסתלק גם משם - נסיגה שדמתה לבריחה. אז השארנו בידינו רק מסמר קטן: "חוות שבעא". זה נותן לחיזבאללה תירוץ שלא להתפרק מנשקו, מדי פעם מתחממת הגיזרה והעניין לא נגמר.

מי שמעדיף סיפור פולני על ערבי, יכול לספר על האשה, שביקשה מרופא-השיניים לעקור את כול שיניה הרקובות חוץ מאחת - כדי שזו תזכיר לה כמה שזה כאב.

עכשיו נסוגונו מרצועת-עזה. ויתרנו על כל הרצועה, עקרנו את כל המתנחלים, החרבנו את כל ההתנחלויות. השארנו רק מסמר אחד בקיר: בתי-הכנסת.

לא היו אלה, חלילה, בניינים מקודשים מלפני אלפיים שנה, עתיקות יקרות-ערך ועטורות קדושה. בסך הכול היו אלה בניינים, שהוקמו לפני כמה שנים, שבהם נערכו תפילות ונערכו כינוסים. צה"ל הציע להחריבם כמו את שאר הבניינים שם, וכך החליטה הממשלה.

אבל אחרי שנגמרה הפארסה של "עקירת המתנחלים", אחרי שהבכיין האחרון שפך את דמעותיו על חולצתו של שוטר מול מצלמות הטלוויזיה, אחרי שהקצין האחרון התחבק בהתאם לפקודה עם הבריון הלאומני האחרון, נזכרו רבני היישובים שבנייני בתי-הכנסת קדושים. הם הפכו את אלוהים לנשק פוליטי, כפי שהשתמשו קודם לכן בתינוקות.

שרי הליכוד, שלא אימת אלוהים עליהם אלא אימת מרכז-הליכוד, שינו בן-לילה את עמדתם והחליטו שאסור להרוס את בתי-הכנסת. הממשלה שינתה את עמדתה בשנייה האחרונה, בלי הודעה מוקדמת להנהגה הפלסטינית וללא שום הידברות איתה. ואפילו בלי הודעה לבג"ץ.

זה היה מעשה-נבלה, פשוטו כמשמעו. הוא העמיד את הפלסטינים בפני ברירה בלתי-אפשרית: או להקדיש אלפי חיילים לשמירה על המבנים הריקים, מכאן ועד עולם, או להניח להמונים הנסערים להרוס אותם, כיאה לסמלי הכיבוש השנוא, שהפך את חייהם לגיהינום.

מבחינת שרון, התרגיל הצליח: העולם ראה "המון פלסטיני מוסת" מעלה באש את בתי-הכנסת, מין "ליל בדולח" מפוברק, תוצרת ישראל. הנשיא בוש גינה את "שריפת בתי-הכנסת". הנשיא משה קצב התרעם על הפגיעה ב"קודשי האומה". הציבור הישראלי התחזק עוד יותר בדעתו שכל הערבים פראי-אדם וברברים, כך שאין עם מי לדבר.

זה לא היה המסמר היחידי שהשאיר ג'וחה הישראלי בקירות עזה.

מסמר אחר היה הריסת מעבר-הגבול ברפיח. גם זה בא כאפתעה, ללא הידברות מוקדמת עם הפלסטינים. מכיוון שממשלת-ישראל טוענת שכיבוש הרצועה הסתיים ושהיא פטורה מעתה מהאחריות למיליון וחצי תושביה, פירוש המעשה הוא שסגרנו את הגבול בין שתי מדינות זרות: מצריים ורצועת-עזה.

מובן שזה לא החזיק מעמד אף לרגע. קרה מה שקרה בשעתו בברלין, בנפול החומה שחצתה בין שני חלקי-העיר: בני-משפחה שלא ראו זה את זה במשך עשרות שנים מיהרו להתחבק, וסתם אנשים נהרו אל הצד השני כדי לראות, לקנות בזול ולהתפעל. שוב ניצחה ישראל: המצרים הוכיחו את אזלת-ידם, הפלסטינים הוכיחו שאי-אפשר לסמוך עליהם, ההמונים הוכיחו שהם פרועים.

אילו התערבו המצרים באלימות, היו מציגים את עצמם כאויבי העם הפלסטיני. אילו ירו השוטרים הפלסטינים בציבור שלהם, הם היו מאבדים כל סמכות מוסרית. ברור ששום קיר-ברזל ישראלי לא יוכל להפריד בין עזה וסיני. אפשר רק להסדיר את העניינים באופן הגיוני.

ויש עוד מסמרים: נמל-עזה , שישראל רוצה למנוע את הקמתו, ונמל-התעופה, שישראל מתנגדת להפעלתו. כל זה כדי למנוע "הכנסת אמצעי-לחימה לעזה" - תירוץ שקוף כדי להשאיר את הרצועה מנותקת מהעולם ולהמשיך בכיבוש באמצעים אחרים. ללכת בלי ולהרגיש עם.

עכשיו, אחרי שה"התנתקות" כאילו הסתיימה, מותר לסכם אותה בצורה נחרצת: המעשה כולו היה טיפשי מאין כמוהו.

הוא היה אווילי מפני שהיה חד-צדדי. הוא לא איפשר שיתוף-פעולה ממשי, חוץ מאשר ברמה הכי נמוכה של הפסקת-אש בשעת הנסיגה. אפשר היה לנצל את הנסיגה לבניית גשרים פסיכולוגיים ופוליטיים בין שני העמים. אפשר היה להוכיח לציבור בעזה שעכשיו כדאי לו לחיות איתנו בשלום. זה היה מבודד את הארגונים הקיצוניים, עוזר למנהיגות הפלסטינית ומגביר את ביטחון היישובים ב"עוטף עזה".

אילו היה הכול מתבצע מלכתחילה תוך הידברות בין שווים, ניתן היה להשיג הסכמים מחייבים על סידורי המעבר בין הרצועה ומצריים, פיקוח בינלאומי על אי-הכנסת אמל"ח, גורל בתי-הכנסת, הקשר הימי והאווירי, וכל השאר. אבל שרון לא רצה הידברות עם הפלסטינים, מפני שהייתה עלולה, חלילה, לשמש תקדים להידברות על עתיד הגדה המערבית.

תחת זאת נעשה הכול באווירה של אי-אמון ואיבה. הקצינים והפוליטיקאים הישראליים - בלי יוצא מהכלל - המשיכו להתבטא בסגנון של מושל צבאי ונקטו לשון של איומים והתנשאות. בהתנהגותם הוכיחו שהכיבוש לא הסתיים באמת - לא בעזה, ועל אחת כמה וכמה לא בגדה המערבית.

ג'וחא הפלסטיני הוא טיפוס ערמומי. ג'וחא הישראלי הוא סתם מגושם.