נכון, ההתנחלות נמשכת עדיין במלוא עוזה בגדה המערבית. אריאל שרון התכוון לוותר על ההתנחלויות הקטנות ברצועת-עזה כדי לקדם את גושי-ההתנחלות הגדולים בגדה המערבית.

אבל כל זה אינו פוגע בעובדה שנפל דבר: הוכח שניתן לפרק התנחלויות. הוכח שצריך לפרק התנחלויות. התנחלויות חשובות אכן פורקו.

מפעל ההתנחלות, שתמיד הלך קדימה, רק קדימה, במאות דרכים גלויות ונסתרות, עשה "אחורה פנה" ונסוג. בפעם הראשונה. (ימית ובנותיה לא היו בארץ, לא היו "נחלת אבותינו", ועל כן פירוקן לא היווה תקדים אידיאולוגי.)

מאורע היסטורי. בשורה לעתיד.

זה היה היום, שבו ניצחה תפיסתה של תנועת-השלום הישראלית. ניצחון בולט, הנראה לעין כל.

נכון, לא אנחנו ביצענו את המעשה המכריע הזה. עשה זאת אדם שהוא רחוק מאיתנו. אבל מלאכתם של צדיקים נעשית, כידוע, בידי אחרים. אחרים: משמע מי שאינם צדיקים, ואפילו רשעים גמורים.

בראשית ימי ההתנחלות, באחת ההתנגשויות עם גולדה מאיר בכנסת, אמרתי לה מעל הדוכן: "כל התנחלות היא מוקש בדרך לשלום. בבוא היום תצטרכו לפרק את המוקשים האלה. והרשי לי לומר לך, גברתי, כחייל לשעבר, שפירוק מוקשים היא מלאכה מאוד-מאוד לא-נעימה."

אם יש בי גם זעם, צער עמוק ותיסכול ביום הזה, הרי זה על המחיר ששילמנו על ה"מפעל" המיפלצתי הזה. על אלפי בני-האדם שנהרגו בגללו, ישראלים ופלסטינים. על מאות מיליארדי השקלים שירדו בו לטימיון. על אופי המדינה שהושחת, על דרכה שעוותה, על השלום שנדחה עשרות שנים. זעם על הדמגוגים למיניהם, שפתחו במצעד האיוולת והמשיכו בו במשך עשרות השנים - מי מתוך טיפשות, מי מתוך עיוורון, מי מתוך שיכרון הכוח, מי מתוך ציניות גמורה. זעם על הסבל והחורבן שנגרמו לתושבים הפלסטיניים של הרצועה, שהאדמה והמים שלהם נשדדו, בתיהם נהרסו ועציהם במיבצעי "חישוף" למען ההתנחלויות.

ויש לי גם הבנה לצערם של תושבי גוש-קטיף, שפותו על-ידי מנהיגי המתנחלים וממשלות-ישראל לדורותיהם לבנות שם את חייהם - אם בעזרת דמגוגיה משיחית ("אתם פועלים בשליחות השם") ואם בעזרת פיתויים כלכליים ("וילה מפוארת מוקפת דשא, איפה יכולת לחלום על זה"). רבים מתושבי עיירות-הפיתוח, מוכי האבטלה והמצוקה, לא יכלו לעמוד בפני פיתויים אלה. ועכשיו הכול נגמר, החלום המתוק נגוז ועליהם להתחיל - אם כי בעזרת פיצויים נדיבים - את חייהם מחדש.

כלי-התקשורת עשו לנו שרות גדול: בין מחזות הפינוי הם הקרינו סרטים ישנים על ייסוד ההתנחלויות האלה. שמענו שוב את נאומיהם של אריאל שרון, יוסף בורג, יצחק רבין (כן, גם הוא), חנן פורת והאחרים - סידרה ארוכה של דברי-הבל, הונאה וכזבים.

בשנים האחרונות פשטה במחנה-השלום אופנה של ייאוש, רפיון-הרוח ונמיכות-הקומה. אני חוזר ואומר: אין לזה שום יסוד. בטווח הארוך, דרכנו מנצחת. עכשיו צריך להגיד בקול רם: לולא הכשרנו את דעת-הקהל, לולא אמרנו בעבר דברים רחוקים מהקונסנזוס הלאומי ולולא חזרנו על כך פעמים אין-ספור, לא היה הציבור הישראלי תומך עכשיו במהלך הזה. ובלי תמיכה זו, שרון לא היה מחליט ולא היה מסוגל לבצע אותו.

זה היה היום, כך יירשם בספרים, שבו קרסה האידיאולוגיה של המתנחלים.

אם יש אלוהים בשמיים, הוא לא התייצב לימינם. משיח לא בא. נס לא היה פה.

רבים מהמתנחלים היו כל-כך משוכנעים שברגע האחרון יקרה הנס, עד שלא טרחו לארוז את חפציהם. בטלוויזיה ראיתי בתים שבהם נותרה הארוחה על השולחן ותצלומי המשפחה על הקיר. מראות שאני זוכר ממלחמת-תש"ח.

כל דברי היוהרה והרהב של הזוג וולרשטיין וליברמן (שהזכיר לי תמיד את רוזנקראנץ וגילדנשטרן, זוג הנוכלים ב"האמלט") נגוזו כעשן. ההמונים לא נהרו לרחובות ברחבי הארץ כדי לחסום בגופם את פירוק ההתנחלויות. מאות האלפים, גם "מתנגדי ההתנתקות", נשארו בבית, צמודים למסכי הטלוויזיה. הסרבנות ההמונית, שהובטחה ולובתה על-ידי רבני-ההסתה, התגלתה גם היא כמיקסם-שווא.

ברגע המכריע הוכח מה שידענו תמיד: הכת המשיחית-לאומנית, מנהיגת ההתנחלות, מבודדת בציבור. בהתנהגותה ובסגנונה היא זרה לרוח הישראלית. מאות המתנחלים, שהופיעו באחרונה בטלוויזיה, כולם חובשי כיפה, כולן לובשות חצאיות ארוכות, על פיזוזיהם הבלתי-פוסקים ותריסר הסיסמאות שדוקלמו בלי הרף - נראים כשייכים לכת סגורה מעולם אחר.

"זה נראה שאנחנו לא עם אחד, אנחנו שני עמים: עם של מתנחלים ועם של שונאי-מתנחלים!" זעק אחד הרבנים בשעה שפונה מהתנחלותו. וזה נכון. בעימות בין שורות החיילים, שבאו מכל שכבות העם, לבין שורות המתנחלים, דווקא החיילים ייצגו בסיטואציה מיוחדת זו את העם הישראלי, ואילו המתנחלים הזכירו את התכונות השליליות של הגטו היהודי. פעם קראו לזה "גלותיות". הבכיינות הבלתי-פוסקת, הסצנות (המבוימות לפרטי-הפרטים) שבאו להזכיר פוגרומים ומצעדי מוות, החיקוי המזוויע של הילד מרים-הידיים מימי השואה - כל זה הזכיר עולם שהתנערנו ממנו, כאשר הקמנו את מדינת-ישראל.

ביום פקודה לא התייצבו לפקודת יש"ע ישראלים משום מגזר אחר בציבור, מלבד נחילים של בני ישיבות ובנות אולפנות חדורי רוח-קרב, שנשלחו בהמוניהם לגוש-קטיף. השתוללותם על גג בית-הכנסת בכפר-דרום סתמה את הגולל על תקוותיהם. אבל עוד לפני כן, בימים הארוכים של העימות, הפסידו המתנחלים את הקרב המכריע את דעת-הקהל, מפני שהתבהרה לחלוטין כוונתם: לכפות בכוח דפוסים זרים של "מדינה אמונית", משיחית, אלימה, שונאת-זרים, מסוגרת מכל העולם.

אבל בעיקר זה היה היום שבו נפתחה הזדמנות חדשה לכינון השלום בארץ מעונה זו.

הזדמנות גדולה. כי דמוקרטיה הישראלית נחלה ניצחון אדיר. הוכח שאפשר לפרק התנחלויות, והשמיים לא נופלים. אצל הפלסטינים יש מנהיגות הרוצה בשלום. הוכח שגם הארגונים הפלסטיניים הקיצוניים נוצרים את האש, כאשר דעת-הקהל הפלסטינית דורשת זאת.

אבל הדבר חייב להיאמר באופן הברור ביותר: הנסיגה הזאת צופנת בחובה גם סכנה גדולה: אם נעצור באמצע הקפיצה מעל התהום, נצלול לתוכה.

אם לא נתקדם מכאן בקצב מואץ לקראת ההסדר עם העם הפלסטיני, עזה תהפוך לבסיס של טילים - כפי שניבא בנימין נתניהו (נבואה העלולה להגשים את עצמה). בעיני הפלסטינים, ובעיני העולם כולו, הנסיגה בעזה היא - קודם כל - תוצאה של ההתנגדות הפלסטינית החמושה. אם לא נתקדם בשבועות הקרובים לקראת ההסדר באמצעות משא-ומתן והסכמות, תפרוץ אינתיפאדה שלישית, והארץ כולה תעלה בלהבות.

עכשיו מוכרחים לפתוח במשא-ומתן רציני, תוך הסכמה מראש שתוך זמן קצוב יסתיים הכיבוש ותקום מדינת פלסטין. כל מרכיבי ההסדר ידועים מזמן: פיתרון בעיית ירושלים על פי הצעת ביל קלינטון ("כל מה שערבי יימסר לפלסטין, מה שיהודי יישאר בישראל"), החזרת הקו הירוק תוך חילופי-שטחים מוסכמים, פיתרון בעיית הפליטים תוך הסכמה עם ישראל.

זה היה היום שיירשם בהיסטוריה כיום שבו נפתחה תקווה גדולה.

לא התחלת הסוף של המאבק על השלום, אך בהחלט סוף ההתחלה.

צעד קטן לשלום, צעד גדול למדינת ישראל.