את גודל "הנס" אפשר למדוד רק בעזרת מחשבה של "אילו": מה היה קורה עכשיו אילו הייתה מפלגת העבודה עומדת בראש המדינה, אילו שמעון פרס היה מנצח על המלאכה, אילו אריאל שרון היה עומד בראש המתנגדים ומפקד על הגייסות הכתומים. עצם המחשבה הזאת מעוררת חלחלה.

אילו היה זה הנס היחידי הקורה לנו - דיינו. אבל מצטרף אליו נס שני: צה"ל הוא המנהל את הקרב נגד המתנחלים. זהו נס כל-כך גדול, שהוא עשוי להחזיר בתשובה גם את אוכל-הטריפות החילוני ביותר.

במשך 37 שנים היה צה"ל צבא-ההתנחלות-לישראל. צה"ל תיכנן בגלוי ובסתר את מיקומן של ההתנחלויות, ובכללן המאחזים ה"בלתי-חוקיים" ברחבי הגדה המערבית. הוא הקדיש את עיקר כוחו ומשאביו להגנה עליהם. זה הגיע לממדים גרוטסקיים: על ההתנחלות נצרים בלב רצועת-עזה שמרו שלושה גדודים שלמים. 17 חיילים וחיילות נהרגו על הגנת ההתנחלות הזאת, שעליה אמר אריאל שרון: "נצרים היא כמו תל-אביב!" הסיפור על ילדי המתנחלים, הנוסעים לשיעורי-הריתמיקה בליווי צמוד של משורייני צה"ל, הפך לחלק מהפולקלור.

בין הצבא והמתנחלים נוצרה סימביוזה אמיתית. הגבול ביניהם נמחק: מתנחלים רבים הם קצינים בצה"ל, הצבא חימש את ההתנחלויות באמתלה של "הגנה מרחבית". בשנים האחרונות נעשה מאמץ מכוון להחדיר את חובשי הכיפות הסרוגות לשורות הקצונה הנמוכה, הבינונית והבכירה, במקום הקיבוצניקים, שנעלמו בהדרגה. הקמת "ישיבות ההסדר", יחידות הומוגניות הסרות למרות הרבנים הלאומניים-דתיים, הייתה בגידה בעצם מהותו של הצבא הממלכתי - הרבה יותר מאשר שחרור רבבות בחורי-הישיבה החרדיים משרות בצבא.

במאות הפגנות של פעילי-שלום נגד הקמת ההתנחלויות, עמדו מולם חיילי צה"ל, ירו בהם גז מדמיע, כדורי-גומי ואף כדורים חיים. כאשר המתנחלים גירשו את הכפריים הפלסטיניים ממטעי-הזיתים שלהם, שדדו את הפרי או עקרו את העצים, חיילי צה"ל הם שהגנו בדרך כלל על העושקים וגירשו את הנעשקים.

והנה, אותם הקצינים והחיילים יוצאים עתה לעקור התנחלויות ולגרש מתנחלים, להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולצאת למלחמה באויביה. אמנם בכפפות של משי ובמתק שפתיים, אבל בכל זאת.

לא צריך להירתע מפני האמת: המאבק הנוכחי דמוי מלחמת-אזרחים, גם אם - שוב באורח פלא - לא יישפך דם. אנשי יש"ע הם תנועה מהפכנית. מטרתם האמיתית היא להפוך את הסדר הדמוקרטי ולהשליט במדינה את שלטון הרבנים. כל מי שלמד את תולדות המהפכות יודע כי במהפכה מודרנית, עמדת הצבא היא המכרעת. כל עוד הצבא עומד מלוכד מאחורי המשטר, המהפכה נדונה לכישלון. רק כאשר הצבא מתפורר, או מתייצב לצד המורדים, המהפכה מנצחת. לכן לא יכולים המתנחלים לנצח במאבק זה.

בשעתו חסמו ראשי צה"ל את דרכו של האלוף שרון אל כס הרמטכ"ל. עכשיו הם עומדים מאוחדים מאחורי ראש-הממשלה שרון. ואם זה לא נס, מה זה?

מובן שכול זה רק נראה כנס. יש לו הסברים ארציים לגמרי.

השאלה החוזרת ונשנית בפי מאות העיתונאים הזרים, הצובאים עכשיו על עזה, היא: מדוע הוא עשה זאת? מה גרם לו ליזום את תוכנית ההתנתקות?

לשאלה יש כמה וכמה תשובות. כמו כל מהלך היסטורי, יש לו יותר ממניע אחד.

לא קדמו למהלך שום התייעצויות. לא קדמה לו גם שום עבודת-מטה מסודרת, צבאית או אזרחית. שרון כאילו שלף אותה מהשרוול כאשר זרק אותה לחלל האוויר לפני שנה וחצי. אך היא ענתה על כמה צרכים מיידיים.

כאשר היה אחד האלופים הבולטים בצבא, נודע שרון כ"גנרל טאקטי", כמו ארווין רומל וג'ורג' פאטון, להבדיל מ"גנרל אסטרטגי" כמו דווייט אייזנהואר . הייתה לו תפיסה אינסטינקטיבית של שדה-הקרב, אך לא הכושר לחשב מהלכים רבים מראש. את אותה התכונה הביא עימו לפוליטיקה. היא מסבירה את נסיבות לידתה של "ההתנתקות".

האמריקאים דרשו ממנו, כזכור, להמציא יוזמת-שלום כלשהי. זה היה דרוש לנשיא בוש, כדי להוכיח שהוא מקדם את השלום והדמוקרטיה במזרח התיכון. בשביל שרון, הקשר עם ארצות-הברית בכלל ועם בוש בפרט הוא עמוד-התווך של ביטחוננו הלאומי. תוכנית-ההתנתקות החד-צדדית נראית כמו תוכנית-שלום ועל כן היא מספקת את הסחורה. השבוע חזר ואמר שרון בראיון עיתונאי: "אני מעדיף להגיע להסדר עם האמריקאים מאשר להסדר עם הערבים."

הוא רצה גם לרוקן מתוכנן תוכניות-שלום אחרות, שריחפו בחלל. "יוזמת ז'נבה" תפסה אז תאוצה בעולם, גדולי העולם התייצבו לימינה. תוכנית-ההתנתקות של שרון טיאטאה אותה מהשולחן. היא עשתה זאת, לאחר מכן, גם ל"מפת הדרכים", שדרשה משרון להקפיא את ההתנחלויות ולפנות את ה"מאחזים". כאשר ההתנתקות יצאה לדרך, נשארה "מפת הדרכים" כלי ריק. האמריקאים משלמים לה, בינתיים, רק מס-שפתיים. (זה עשוי להשתנות למחרת ההתנתקות, כפי שאמר הנשיא בוש השבוע בראיון מיוחד לטלוויזיה הישראלית.)

שרון לא העלה, כמובן, על דעתו שצפויה לו מלחמה לחיים ולמוות עם המתנחלים, בני-טיפוחיו ובאי-ביתו. הוא היה בטוח שהוא ישכנע אותם בתבונת המהלך בטווח הרחוק.

אין ספק שהפצמ"רים וטילי-הקסאם מילאו תפקיד חשוב. לצה"ל אין תשובה לנשק זה, ומחיר ההחזקה של רצועת-עזה בתנאים אלה מבחינת המשאבים של צה"ל כבד מדי.

אויבי ההתנתקות מכריזים בקולי-קולות שהמניע האמיתי של שרון הוא להסיח את הדעת משערורית-השחיתות, שבה הסתבכו הוא ושני בניו. זו בוודאי הגזמה פרועה. אולי הייתה זו המטרה היחידה, ניתן היה להמציא תוכניות אחרות, פחות מרגיזות. למשל, מלחמה קטנה. אבל זה היה בוודאי מניע מסייע.

ואולם, מאחורי כל המניעים האלה עומד מניע חשוב יותר, המבטא את אישיותו והשקפת-עולמו של שרון.

לא-אחת נאמר עליו שהוא מגלומן, שהוא איש הכוח, שהוא בז לכל העולם, שהוא דורס כל התנגדות. וכל זה נכון.

כבר לפני עשרות שנים הגיע שרון לכלל מסקנה שהוא האדם היחידי המסוגל לנהל את המדינה. שהגורל ייעד אותו להציל את עם-ישראל ולקבוע את דרכו לדורות הבאים. שכל האנשים האחרים בצמרת המדינה, פוליטיקאים וגנרלים, הם אפסים גמורים, ששלטונם ימיט אסון על העם. מסקנה: כל מי שחוסם את דרכו מבצע פשע כלפי המדינה והעם. וזה נכון, כמובן, גם לגבי כל מי שמפריע להתנתקות, שהיא - בעיניו שלו - פרק ראשון של תוכניתו הגדולה.

השקפת-עולמו של שרון היא פשוטה, אפשר לומר פרימיטיבית. אין לה זיקה לתורת זאב ז'בוטינסקי, האידיאולוג-המשורר מאודסה שהוא זר לגמרי לבן-המושב מכפר-מלל. גם מנחם בגין, בעל גינוני-הכבוד הפולניים, היה זר לו, והוא בז לו בסתר-ליבו. אביו הרוחני של שרון הוא דויד בן-גוריון.

זוהי אידיאולוגיה ציונית קלאסית, עקבית ופרגמטית: להרחיב את גבולות המדינה היהודית עד כמה שאפשר, בתהליך מתמשך, מבלי לכלול בה אוכלוסיה לא-יהודית. להתנחל בכל מקום שאפשר, בכל תחבולה אפשרית. לעשות הרבה, לדבר מעט. להכריז הכרזות על "השלום המיוחל", אך לא לעשות שלום המפריע להתרחבות ולהתנחלות.

משה דיין, אחד התלמידים האחרים של בן-גוריון, הטיף לנוער באחד מנאומיו החשובים שזהו מפעל מתמשך מדור לדור. "אתם לא התחלתם, ולא עליכם לסיים!" קבע. בנאום חשוב אחר אמר דיין שהערבים רואים כיצד הופכת ישראל את נחלת אבותיהם לנחלתה, ועל כן לא ישלימו איתה. הסכסוך הוא מצב של קבע.

זוהי גם השקפת-עולמו של שרון. הוא רוצה להרחיב את גבולות המדינה עד כמה שאפשר, ולצמצם את מספר הערבים בה עד כמה שאפשר. לכן סביר בעיניו לוותר על רצועת-עזה הקטנטנה, על מיליון וחצי הפלסטינים החיים בה, וגם על מרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. הוא רוצה לספח את גושי-ההתנחלות ואת השטחים דלילי-האוכלוסייה שבהם אפשר להקים גושי-התנחלות חדשים. את הטיפול במובלעות הפלסטיניות הוא מוכן להשאיר לדורות הבאים.

בן-גוריון קבע כלל יסודי: למדינת-ישראל לא יהיו גבולות. גבולות מקפיאים את המצב הקיים, ולכך אין להסכים. לכן היו ממשיכיו, וביניהם יצחק רבין, מוכנים תמיד להסכמי-ביניים, אך לא להסכמי-קבע, שיקבעו גבולות-קבע. משום-כך הוא מתעקש שרון שכל מהלכיו יהיו חד-צדדיים, ושאחרי ההתנתקות יכולים לבוא הסכמי-ביניים חדשים, אך בשום פנים לא הסכם-שלום.

תפיסה זו יכולה לחייב פירוק התנחלויות נוספות בגדה המערבית - התנחלויות קטנות, מבודדות, בשטחים שאי-אפשר להקים בהם גושי-התנחלות בגלל צפיפות האוכלוסייה הפלסטינית. תפיסה כזאת מבטיחה התנגשויות נוספות עם המתנחלים, שגרעינם הקשה אינו חניך של בן-גוריון, אלא של הרבנים המשיחיים, המדברים על גבולות ההבטחה. הנחישות הפרגמטית של שרון אינה מדברית אל ליבם.

כדי להעמיד את המדינה על הפסים האלה ולהבטיח שתתקדם עליהם גם בעשורים הבאים, זקוק שרון לעוד תקופת-כהונה. בנימין נתניהו, ששרון רואה בו פוליטיקאי קטן ונוכל גדול, מסכן את תוכניתו. בעיני שרון, זהו פשע כלפי עם-ישראל.

יש המתנגדים להתנתקות בגלל כוונותיו ארוכות-הטווח של שרון.

אבל ההיסטוריה מוכיחה שכוונות אינן בהכרח רלוונטיות. מחוללי מהלך היסטורי אינם שולטים בתוצאותיו. רק התוצאות חשובות, לא הכוונות. מחוללי המהפכה הצרפתית לא התכוונו להוליד את נפוליון, וקארל מארכס בוודאי לא התכוון להקים את מדינת-הגולאג של סטאלין.

השבוע קורה דבר גדול: בפעם הראשונה מפונות בארץ התנחלויות. מפעל ההתנחלות, שהלך תמיד קדימה, הולך בפעם הראשונה אחורה.

וזה חשוב יותר מכוונותיו - הטובות או הרעות - של אריאל שרון.