פעולת הרוצח עדן נתן-זאדה אכן מתאימה בדיוק לדפוס הזה. הוא עלה לאוטובוס שנסע לעיר ערבית, רצח ארבעה אזרחים ערביים ונהרג במכות על-ידי ההמון הנסער. אלפי אזרחים ערביים התקהלו במקום והיה חשש מפני מהומות אלימות. המשטרה נאלצה להעביר יותר מאלף שוטרים מאזור ההתנתקות לגליל, ובכך להקל על פעילי הימין הקיצוני להסתנן לגוש-קטיף.

השאלות הקלות צצו מייד. אם השב"כ העריך נכונה את הסכנה, איך זה שלא הידק את הפיקוח על אנשי הימין הקיצוני, שזהותם ומקומות-הקינון שלהם ידועים לו? הרי הרוצח הסתובב בהתנחלות תפוח, קן-הצרעות של אנשי "כך", שאופיים הרצחני ידוע לכול. והרי הרוצח כבר נעצר בעבר במהלך פעולות קיצוניות. ואיך זה שהצבא לא פעל, למרות שמפקדיו ידעו שהוא ערק בגלל התנגדותו לפינוי ושלקח את נשקו איתו? הרי אמו של הרוצח, שראתה את הנולד, הפצירה בצבא לאתר את בנה ולקחת ממנו את הנשק.

אלה שאלות קלות.

אבל יש שאלות שהתשובות עליהם מורכבות יותר.

מדוע מסתובבים אנשי "כך" כמלכי הארץ? הרי קבוצת "כך" הוגדרה כארגון-טרור והוצאה אל מחוץ לחוק. משמע, כל מי שמשתייך אליה, מי שתומך בה, מי שעוזר לה בכסף או בצורה אחרת, דינו כטרוריסט על פי חוק. )בדיוק על פי החוק הזה ישב שייח' רא'אד סלאח, ראש העיר אום-אל-פחם, שנתיים במאסר.(

קבוצת "כך" היא, לכל הדעות, בעלת אופי פאשיסטי-דתי. היא מטיפה לרצח ערבים, נקמה, לגירוש כל הערבים מהארץ ולכינון משטר אנטי-דמוקרטי קיצוני. היא מקיימת פולחן-מנהיג למאיר כהנא ומעלה על נס את רוצח-ההמונים ברוך גולדשטיין.

וראה זה פלא: זה שנים מסתובבים אנשי "כך" בארץ באין מפריע, מבצעים אין-ספור התנכלויות בערבים אזרחי-ישראל ובתושבי השטחים הפלסטיניים הכבושים. מדי פעם נעצר פעיל זה או אחר, ומשוחרר אחרי כמה ימים. אם בכלל נערך לו משפט, הופך המשפט לפארסה. זהו משחק של חתול ועכבר, ולא לגמרי ברור מי כאן החתול ומי העכבר.

גרוע מזה: בכל השנים האלה מככבים אנשי "כך" בתקשורת, משמיעים דברי הסתה ורהב, מרואיינים ברוב כבוד תוך ציון השתייכותם ("פעיל כך", "פעיל כך לשעבר" או "פעיל כהנא חי"). הם מופיעים בכל הלוויה של קורבן פיגוע ובכל משפט של נאשם פלסטיני, ומתסיסים את הקהל. הטלוויזיה משמשת להם בגלוי כמכשיר לגיוס חברים חדשים ולהרעלת נשמתם של מתגייסים פוטנציאליים.

אי-אפשר להסתובב בארץ מבלי להיתקל בדיוקנו של מאיר כהנא בכרזות ובגראפיטי. הסיסמאות "כהנא צדק" ו"מוות לערבים", עם סמל האגרוף הקפוץ, מופיעות על קירות רבים בארץ, ובמיוחד בירושלים, בחברון ובקרית-ארבע. איש לא טורח למחוק אותן.

איך זה יתכן? פשוט מאוד: כמו בארצות מסוימות אחרות, כגון גרמניה בשנות ה-20 וה-30 ("הרפובליקה של ויימאר"), השוטרים והשופטים מתייחסים אל הפאשיסטים כאל "פטריוטים שסטו מהדרך", "בחורים טובים שנסחפו קצת" ושיש להתייחס אליהם לכל היותר בצקצוק-לשון.

האמת הפשוטה היא שהזרועות הממשלתיות החשאיות-למחצה, המנהלות זה עשרות שנים את פעולת-ההתנחלות הבלתי-חוקית, משתמשות באנשי "כך" למטרותיהן. רק כך ניתן להסביר את קיומן של התנחלויות כהניסטיות מובהקות, שאחת מהן היא אותו תפוח רקוב.

קצת יותר קשה השאלה הנוגעת לכת "החוזרים בתשובה": מדוע כל-כך הרבה טרוריסטים יהודים באים מהקבוצה הזאת?

זוהי כת בתוך כת, שהולידה מתוכה כמה מן הטרוריסטים היהודים המסוכנים ביותר.

רובה הגדול של "הציונות הדתית" היא כת לכל דבר. יש לה מעט מאוד דמיון ליהדות המסורתית. אפשר לומר שזוהי מוטציה של היהדות, שנולדה בארץ.

המחנה הדתי בישראל מתחלק לשניים: החרדים, הממשיכים במסורת היהדות האורתודוכסית בפזורה, והציונות הדתית, שהתפתחה בארץ. לחרדים יש יחס אמביוולנטי למדינה. כאשר נולדה הציונות באירופה, כמעט כל גדולי היהדות קיללו וגידפו את הרצל, על שביקש להחליף את הדת היהודית בלאומיות יהודית. הרעיון המרכזי של הציונות, "שיבת ציון", הוא חטא חמור בעיני היהדות האורתודוכסית. אמנם, החרדים מוכנים לחלוב את מדינת ישראל למען מטרותיהם, אבל הם אוסרים על תלמידיהם לחגוג את יום-העצמאות שלה ולכבד את דגלה. ולמרות שרבים מתלמידיהם נדבקו בחיידק הלאומני, הם לא נראו בהפגנות של מועצת יש"ע. הרבנים אסרו זאת.

"הציונות הדתית", לעומת זאת, הפכה במשך הזמן לכת משיחית, בדומה לקנאים של ימי חורבן הבית השני. הם מקיימים קשר ישיר עם אלוהים, האומר להם מה לעשות. הם "מביאים את הגאולה" ומכריחים את המשיח להקדים את בואו. ההתנחלויות הן חיל-החלוץ שלהם.

לצד הכת הקיצונית הזאת, מהווים "החוזרים בתשובה" כת קיצונית עוד יותר. היהדות המסורתית התייחסה תמיד בחשד לגרים ("קשים גרים לישראל כספחת") וגם ליהודים חילוניים ההופכים פתאום לדתיים קיצוניים. רוב הרבנים "המחזירים בתשובה" מטיפים לתורה לאומנית, סהרורית, מיסטית, קיצונית ושלוחת-רסן, השוללת לחלוטין את המדינה הדמוקרטית וחותרת ל"מדינה אמונית".

זוהי קרקע-הצמיחה של רוב הטרוריסטים היהודים, חברי "המחתרות היהודיות" למיניהן, וגם של הרוצח משפרעם.

ונשאלת השאלה: איך זה הניחו לרבנים אלה לנבל את פיהם, להרעיל את נשמות, להסית נגד נבחרי הציבור ולחתור תחת המשטר הדמוקרטי?

שאלה חשובה אחרת נוגעת לקשר בין הרוצח לבין מועצת יש"ע ומתנגדי ההתנתקות.

בנצי ליברמן, מראשי יש"ע, יצא מכליו מזעם כאשר נשאל על-כך על-ידי איילה חסון בטלוויזיה. הרי עצם השאלה היא עלבון נורא, פגיעה בכבודם, הפללתם. האומנם?

אכן, ראשי יש"ע הם אנשים ערמומיים. הם יודעים שלא תהיה להם תקומה אם יפגעו בחיילים ובשוטרים. הם מטיפים בפני כל כלי-התקשורת בכל הזדמנות לאי-אלימות, ל"אוהבים אתכם", ואף הקפידו בשתי הפגנותיהם האחרונות למנוע פגיעה כזאת. אבל כל מי שהסתכל בקהל שלהם בטלוויזיה ראה שם את אנשי "כך" מניפים את דגלי כהנא. בלטה שם מאוד נוכחות החוזרים-בתשובה, שקל להכירם על פי בגדיהם והופעתם. ראשי יש"ע לא התנערו מהם.

ראשי יש"ע גם לא הסתייגו מעולם מדברי ההסתה הגלויים של הרבנים הקיצוניים, המקללים את ראש-הממשלה, הממשלה והכנסת בלשון הזורעת את זרע הפורענות בנשמת חסידיהם. הם לא יכולים לטעון שאינם יודעים למה יכולים דבריהם לגרום: רצח רבין הוכיח זאת.

כאשר הופיעו ראשי יש"ע בטלוויזיה מיד אחרי הטבח בשפרעם, הם השמיעו את דברי ההסתייגות השגרתיים, אך עוד באמצע המשפט גלשו בזריזות לעניין ההתנתקות והאשימו את שרון באחריות לכל הפשעים.

אנשי תפוח טענו כי הרוצח לא שהה באחרונה אצלם, אלא בגוש קטיף. במכתב שהשאיר אחריו בשעה שערק מצה"ל בפעם האחרונה, הוא הכריז שאינו מוכן להשתתף בפינוי המתנחלים שם. ובעיקר: עיתוי המעשה עצמו אינו משאיר ספק בכך שהוא נועד למנוע את ההתנתקות.

שום כביסה מילולית לא ינקה את מועצת יש"ע מן האחריות למעשה הזה, ולמעשים שיבואו אחריו. ככל שיתברר ש"המרי האזרחי" של הימין הקיצוני אינו משיג את מטרתו, כן יגבר הרצון של הימין העוד-יותר-קיצוני לעבור לאלימות רצחנית.

קצרה הדרך מיש"ע לפש"ע.