המצב בעוד חמישה שבועות יהיה תלוי, כמובן, במה שיקרה במשך חמשת השבועות האלה. אי-אפשר לנבא. אי-אפשר אפילו לנחש.

יש כמה אפשרויות מנוגדות זו לזו, ועוד הרבה אפשרויות ביניהן.

אפשרות 1: הניתוח יעבור בשלום. הרבה רעש, צעקות, דחיפות, איומים בהתאבדות. הרבה רעש, אבל לא יותר מזה.

בסרט הזה כבר היינו פעם, בימי ימית העליזים. המתנחלים התבצרו על הגגות והורדו משם בכלובי-ברזל. אחדים התבצרו בבונקר ואיימו להתאבד, אך יצאו משם בריאים ושלמים. בריון צעיר בשם צחי הנגבי טיפס על מגדל גבוה והצטלם בפוזה של גיבור מצדה, ואחר-כך ירד בשקט והפך לשר בממשלה. הרבה קצף לבן, בלי הרוגים, בלי פצועים. זה יכול לקרות גם הפעם.

אפשרות זו עדיפה בוודאי בעיני אריאל שרון, שניצח בשעתו על פינוי ימית. ככל שיגבר הרעש, כן יצליח לשכנע את העולם (ואת קונדוליזה רייס) שאין מה לחלום על פינוי ההתנחלויות הגדולות בגדה המערבית.

אפשרות 2: תהיה התנגדות רצינית, הנהגת המתנחלים תאבד שליטה, החיילים והשוטרים יגיבו בזעם, יישפך דם. הרוב במדינה יתלכד סביב הצבא, שהוא חלק ממנו וקודש הקדשים בעיניו, והמיעוט יקצין עוד יותר. הפער בין שני המחנות יהפוך לתהום של שנאה.

אפשרות 3: הניתוח ייפסק באמצע. אי-אפשר יהיה לבצע את הפינוי. חיילים ושוטרים לא יהיו מסוגלים - גופנית או נפשית - לבצע את הפינוי, מול ההתנגדות הנחושה של המתנחלים ובעלי-בריתם, שיגיעו בהמוניהם לאזור הפינוי. שרון יעמוד בפני הברירה להשתמש בנשק על סוגיו - גז מדמיע, אלות, כדורי-גומי, תחמושת חיה - או להכיר בכישלון. הממשלה תיפול.

זוהי האפשרות העדיפה בעיני ראשי המתנחלים. היא תחסל את האפשרות לפנות אפילו את ההתנחלויות הקטנות בגדה המערבית. מדינת-ישראל תיכנע, למעשה, למדינת-המתנחלים.

אי-אפשר לנחש, מפני שדי באקדח אחד ודי במשוגע אחד - מתנחל מוסת, יגאל עמיר חדש או חייל מרוגז - כדי לירות את הירייה שתביא להתפוצצות גדולה.

אם הניתוח אכן יעבור בשלום, אריאל שרון יהיה המנצח הגדול. הוא יוכל לגשת לביצוע השלב הבא של תוכניתו.-

התוכנית אינה סודית. היא נשמעה בקול רם וברור מפי שרון עצמו ומפי מקורבו, דב וייסגלס. הם שירטטו אותה לא-אחת בשיחות פרטיות ואף בהכרזות פומביות.

המטרה היא לספח שטח גדול ככול האפשר של הארץ מבלי להוסיף למדינה ציבור ערבי גדול. חישוב זה מביא לסיפוח 58% של הגדה המערבית והשארת האוכלוסייה הפלסטינית בכמה מובלעות אוטונומיות, ובהן הערים והאזורים הכפריים הצפופים.

לשם ביצוע תוכנית זו ינקוט שרון בשיטות הבאות:

אל"ף: מניעת משא-ומתן. סירוב מוחלט לנהל משא-ומתן אמיתי עם המנהיגות הפלסטינית. ברור לשרון שמשא-ומתן כזה יביא בהכרח לשיבת ישראל לקו ירוק מתוקן, שיאפשר לכל היותר את סיפוח "גושי ההתנחלות" הצמודים לגבול. לכן יש למנוע משא-ומתן כזה בכל תירוץ אפשרי: "אין עם מי לדבר", "אבו-מאזן חלש", "לא נדבר איתו עד שיחסל את תשתית הטרור וההסתה", ועוד.

בי"ת: "חד צדדיות". אחרי ההתנתקות "החד-צדדית", ישראל תקבע את גבולה באופן חד-צדדי, לפי הצרכים "הביטחוניים והדמוגראפיים" שהיא תקבע בעצמה. לפי הכרזת שרון, זה יכלול את סיפוחם של "אזורי בטחון חיוניים, גושי ההתנחלות הגדולים וירושלים רבתי". כלומר: סיפוח כל ביקעת הירדן וגב ההר; סיפוח כל האזור של ירושלים, מעלה-אדומים והשטח שביניהן; סיפוח כל גושי ההתנחלות והכבישים המחברים אותם לישראל וזה לזה.

גימ"ל: ביצוע מיידי. אין זו תוכנית לעתיד אלא פקודת-מבצע להווה. היא מבוצעת כבר עתה על-ידי השלמת החומה/הגדר, בניית התנחלויות חדשות, בייחוד בשטח שבין הגדר והקו הירוק ופריצתם וסלילתם של כבישים חדשים.

דל"ת: ויתור על התנחלויות נידחות. יש לפנות את ההתנחלויות הקטנות שאינן ממוקמות בשטחים האמורים להיספח לישראל. פרסום הכוונה לפנותן אמורה לעזור לשרון להציג את עצמו שוב כאיש-שלום, ובעיקר להשיג את הסכמת האמריקאים. לשם כך יהיו הדברים מלווים בהכרזות עמומות וסתמיות על הרצון להגיע בעתיד להסדר-קבע עם הפלסטיניים, אחרי שיחסלו את "תשתית הטרור" ויפנימו את הגבולות החדשים של ישראל.

שרון עדיין מקווה שאחרי שכוך הרעש של "ההתנתקות" מעזה יצליח להגיע להסכם עם המתנחלים על תוכנית זו. אבל הסיכויים לכך קלושים. דווקא היישובים הקטנים, שאותם יהיה צורך לפנות לפי תוכנית שרון מפני שהם יישארו במובלעות הפלסטיניות, הם הגרעינים הקשים של תנועת ההתנחלות, מרכזי התורה הלאומנית-משיחית. אין מה לחלום על פינוי עופרה, בית-אל, יצהר, ברכה, תפוח ודומיהן בלי שפיכות-דמים. מאבקם של המתנחלים על גוש קטיף בא גם כדי להפחיד את הציבור ולשכנעו שמלחמה כזו תהיה קשה אף יותר.

הרגע שאחרי ההתנתקות יהיה אחד הרגעים הגורליים בתולדות המדינה. מהו תפקיד כוחות-השלום במצב זה?

תכנית שרון היא סכנה גדולה לעתיד המדינה. היא מבוססת על ההנחה שהשלום עם העם הפלסטיני, ועם העולם הערבי כולו, אינו רצוי ואינו חשוב, בהשוואה להשגת גבולות מרביים למדינת-ישראל גדולה. אם תתגשם, היא תביא להרס הרשות הפלסטינית, לדחיפת כל העם הפלסטיני לידי תנועות איסלאמיות קיצוניות ולמלחמה אכזרית, שתימשך שנים רבות.

כרגע עסוקים כוחות-השלום הישראליים בתמיכה בהתנתקות ובמאבק נגד המתנחלים, המתבטאים בין השאר בהפצת הסרט הכחול. רק חלק רדיקלי קטן ממשיך במאבק נגד החומה, בהסברה בארץ ובעולם על מטרתה האמיתית ובהפגנות בלתי-פוסקות נגד בנייתה. רוב המחנה מהלל ומשבח את אריאל שרון אישית. אבל ברגע שיסתיים ניתוח זה, חייב המחנה כולו להתגייס נגד שרון ונגד תכניתו.

כבר עכשיו צריכים כוחות-השלום להתכונן - נפשית ומעשית - לרגע הזה, שבו יהיה עליהם לנצל את הדינאמיקה של הנסיגה מעזה כדי להגיע לנסיגה מכל השטחים הפלסטיניים. במלים אחרות: להפוך את המאבק בהתנחלויות בגוש-קטיף למאבק נגד כל ההתנחלויות המונעות את השלום עם הפלסטינים.

זה לא יהיה פשוט. אחרי ההתנתקות עלול לקרות מה שקרה אחרי רצח רבין: כדי למזער את הנזקים, יתחילו המתנחלים ותומכיהם במערכה מתוקשרת היטב של "התפייסות". הם יכריזו שאחרי שהמתנחלים "גורשו מבתיהם" ונגרם קרע נורא בעם, הגיעה השעה לחיבוק גדול, ל"צו פיוס", במטרה "לאחד קרעים בעם". הם תמיד ימצאו בשמאל פרייארים שיתפתו להם. המטרה האמיתית: למנוע את פינוי ההתנחלויות בגדה.

השבוע כבר פתח אהוד אולמרט, נושא-הכלים של שרון, במערכה. הוא הכריז שמיד אחרי ביצוע ההתנתקות יש להתרכז בשני נושאים בלבד: התפייסות פנימית ופיתרון הבעיות החברתיות. שלום? יוק!

בשעה שאנחנו עסוקים במערכה אחת, לא קל לחשוב כבר על המערכה הבאה ולהתכונן לקראתה. אבל הצד השני עושה זאת, וגם אנחנו חייבים לעשות זאת. רגע האמת הולך ומתקרב - ובעוד חמישה שבועות הוא יגיע.