מאז רודפים אותי המראות והקולות של סוף הרפובליקה, כפי שנחרטו בזיכרוני. קראתי על כך מאות ספרים. השאלה הגדולה, המטרידה את מנוחתי מאז, נשארה בלתי-פתורה עד היום: איך זה יכול היה לקרות? איך יכלה כנופיה של בריונים, בעלי אידיאולוגיה בלתי-אנושית, להשתלט על מדינה שאולי הייתה, בזמנה, המדינה התרבותית ביותר בעולם?

ערב משפט אייכמן, ב-1960, כתבתי על זה ספר, שהסתיים בשאלה: האם זה יכול לקרות אצלנו?

ברגע זה אין מנוס מן התשובה הנוראה: כן, זה יכול לקרות אצלנו. אם ננהג כאנשי ויימאר, סופנו יהיה כסופם של אנשי ויימאר.

בעבר היססתי לא-פעם להעלות אנאלוגיה זו. לגבי הנושא הזה יש אצלנו טאבו. מכיוון ששום דבר בעולם אינו דומה לשואה, אסור לעשות שום השוואות לגרמניה של אז.

רק במקרים נדירים נשבר טאבו זה. דויד בן-גוריון אמר על מנחם בגין שהוא תלמידו של היטלר. בגין עצמו קרא ליאסר ערפאת "היטלר הערבי". לפני כן קראו אצלנו לגמאל עבד-אל-נאצר "היטלר על הנילוס". הפרופסור ישעיהו ליבוביץ, שאהב להתבטא באופן פרובוקטיבי, דיבר על "יודו-נאצים" והשווה את היחידות המיוחדות של צה"ל לס"ס. אבל אלה היו חריגים. הטאבו ככלל נשמר.

לא עוד. במאבקם נגד הדמוקרטיה הישראלית "הרקובה", התחילו המתנחלים לאמץ לעצמם את סמלי השואה. הם מצמידים לבגדיהם את הטלאי הצהוב, שכפו הנאצים על היהודים טרם השמדתם, ורק הפכו את הצהוב לכתום. הם רושמים על זרועם את מספרי הזהות שלהם, כספרות-הקעקע שחרטו הנאצים על זרועם של אסירי אושוויץ. הם קוראים לממשלת ישראל "יודנראט" ומשווים את פינוי המתנחלים מגוש-קטיף לגירוש היהודים למחנות-המוות. כל זה לעיני מצלמות הטלוויזיה.

אם כך, אין עוד מניעה לקרוא לילד בשמו: מחנה פאשיסטי גדול מאיים עכשיו על הדמוקרטיה הישראלית.

מה שקרה בשבוע האחרון בישראל אינו "מחאה" לגיטימית, אינו ניסיון דמוקרטי להשפיע על דעת-הקהל לשם שינוי החלטות הממשלה והכנסת. זה אפילו לא מרי אזרחי, שמטרתו לבטל בכוח את החלטות הרוב על פי רצונו של מיעוט.

זה הרבה יותר מזה: זו התחלה של ניסיון להפוך בכוח את המשטר הדמוקרטי.

מה שעומד היום מול הדמוקרטיה הישראלית הוא הגרעין הקשה של המתנחלים, המדבר בשם המתנחלים רובם ככולם. ראינו השבוע רבבות מהם בטלוויזיה, ואין מנוס מן הקביעה שזוהי תנועה מהפכנית, בעלת אידיאולוגיה מהפכנית ושיטות מהפכניות.

מהי האידיאולוגיה הזאת? שמענו אותה נאמרת בפה מלא, שוב ושוב, מפי הדוברים המרכזיים של התנועה: אלוהים נתן לנו את הארץ הזאת. כל אדמתה וכל פירותיה שייכים לנו. מי שמוסר גם מטר מרובע אחד לנוכרים (קרי: הערבים שחיים כאן מדורי דורות) מפר את מצוות התורה. ספר התורה מחייב. אין תוקף להחלטות הממשלה, לחוקי הכנסת ולפסקי בית-המשפט אם הם מפירים דבר אלוהים, שאותו מבטאים הרבנים, העומדים מעל לשרי-הממשלה, חברי-הכנסת, שופטי בית-המשפט העליון ומפקדי צה"ל. כמו באיראן הפונדמנטליסטית של חומייני.

חלק גדול מהמחנה הזה דוגל בגלוי בתורתו של מאיר כהנא, שדיוקנו נראה בכל פינה בכפר-מימון: על חולצות, דגלים וכרזות. כהנא ביטא בגלוי מה שרבים מהמתנחלים והמתנחלות, ואולי רובם, אומרים בשקט: שאלוהים לא רק הבטיח לנו את הארץ הזאת, אלא גם ציווה לנו (בספר יהושע) "לרשת" את יושביה הלא-יהודים. אין להם מקום כאן, ואם לא נצליח לגרש אותם בטרור ("טרנספר מרצון"), יש לחסלם. הם "יצטרכו לשלם את המחיר", כדברי אחד הרבנים השבוע בטלוויזיה. זה כולל, כמובן, גם את מיליון ורבע האזרחים הערביים בישראל עצמה.

אחד ממנהיגי הצעדה, צביקי בר-חי, הכריז בטלוויזיה בקול צלול: "המאבק הוא על דמות המדינה."

99% מבין הרבבות שהופיעו השבוע על מירקעי הטלוויזיה, חובשי כיפות, ורובם מגדלי זקנים ופאות. הנשים לובשות חצאיות ארוכות ושביסים. כולם "חוזרים בתשובה" או משתייכים למחנה "הציוני-דתי" - כת לאומנית-משיחית, המאמינה כי היא סוללת את הדרך ל"גאולה". הדת היהודית עברה בישראל מוטציה, ששינתה את פניה ללא-הכר.

אין הגדרה מדעית מוסכמת למושג "פאשיזם". אני מגדיר אותו כבעל המאפיינים הבאים: האמונה שאנחנו עם עליון (עם אדונים, עם נבחר, גזע עליון), העדר כל מחויבות מוסרית כלפי אחרים, תפיסה טוטאליטרית, ביטול הפרט אלא כחלק של האומה, הבוז לדמוקרטיה ופולחן הכוח. לפי סימנים אלה, חלק גדול של תנועת המתנחלים הוא פאשיסטי.

על רפובליקת ויימאר נאמר שהיא לא הופלה על-ידי "החולצות החומות", אלא קרסה מעצמה, מפני שברגע האמת לא היה כמעט איש מוכן לקום ולהגן עליה.

בשבוע האחרון צעדו אלפי "החולצות הכתומות" לעבר גוש קטיף, מין העתק של "המצעד לרומא", שבה הפילו "החולצות השחורות" של בניטו מוסוליני את הדמוקרטיה האיטלקית. הממשלה גייסה 20 אלף חיילים ושוטרים כדי לעצור אותם. לכאורה ניצחו הצבא והמשטרה, מכיוון שהחולצות הכתומות לא הגיעו לרצועת-עזה. אבל במשך שלושה ימים, בחום הכבד מנשוא, הוכיחו המורדים שהם נחושים, מלוכדים וממושמעים.

הייתה שם קקופוניה של קולות. המתנחלים והמתנחלות צעקו, ילדיהם שטופי-המוח צרחו ודיקלמו, תינוקות אדומי-פנים ומיוזעים שנסחבו בזרועות אמהותיהם בכו, המנהיגים נאמו, מפקדי החיילים והשוטרים צעקו פקודות. רק קול אחד לא נשמע: קולו של הציבור הישראלי.

במשך שלושה ימים משמעותיים אלה לא נשמע קולם של הסופרים, אנשים כמו ס' יזהר, עמוס עוז, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, פרופסורים, משוררים, אמנים לא הרימו את קולם כדי להתייצב מול התקפת המתנחלים ובעלי-בריתם. התבוננו מהיציע בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו". כל האישים שנפלו בעבר בפח של "צווי פיוס" ואמנות משותפות למיניהם, לא הרהיבו עוז להיחלץ מן המלכודת ולהצביע על הסכנה הגדולה הנשקפת למדינה הדמוקרטית. אי-הרצון להיראות כתומכים באריאל שרון הוא תירוץ נוח, אך אינו תופס בשעת-משבר חמורה כזו.

כל הגופים הציבוריים הגדולים - החל בלשכת עורכי-הדין ולשכות-המסחר וכלה באגודת-העיתונאים והגופים האקדמיים - לא מצאו לנכון להרים את קולם להגנת הדמוקרטיה, בשעה שהכתומים הציפו את כל ערוצי הטלוויזיה, מבלי שזו טרחה אפילו להביא נציגי דעה הפוכה. שתיקת הכבשים. השתיקה של ויימאר.

אני מקווה שזה ישתנה ככל שהעימות יתקרב לשיאו. אני מקווה שהדמוקרטיה הישראלית תמצא בקרבה כוחות נסתרים, שלא נמצאו בוויימאר. אבל זה לא יקרה אם לא יקומו אנשים אמיצים ויתקעו בשופר, ואם הרוב הדומם לא יפסיק להיות דומם ויפגין בקול ובצבע את עמדתו.

אחרת יהיה "המצעד לגוש קטיף" רק הקדמה ל"מצעד לירושלים".