במקרה שלנו, לא הצליח שום צד להכניע את יריבו. צה"ל לא הרים ידיים, וגם לא הפלסטינים.

ההפסקה לא נכפתה על-ידי צד שלישי. אמנם, האמריקאים הפעילו לחץ עדין, וגם המצרים השתדלו לבלוט בשטח. אבל לחץ אמיתי לא היה.

מה שקרה הוא ששני הצדדים התעייפו. הלחימה הגיעה לקיפאון, מעין תיקו, ומצב זה יכול היה להימשך בלי סוף, ללא תועלת לאיש. הפלסטינים סבלו קשות, אך הסבל לא גרם להם להיכנע. לצה"ל לא הייתה תשובה לפצמ"רים ולטילי קסאם, שמתחו את עצבי האזרחים הסמוכים לרצועת-עזה, אך הם לא הספיקו כדי להכניע את ישראל. העייפות הובילה להפסקת-אש.

אבל הפסקת-אש זו הייתה שבירה מהרגע הראשון. ראשית, מפני שלא היה זה אקט שהתקבל רשמית על-ידי שני הצדדים. זה לא נקרא אפילו "הפסקת אש", ולא כל שכן "שביתת-נשק" ("הודנה"). קראו לזה "רגיעה" ("תהידיה"). השלטון הפלסטיני הגיע להסכם עם הארגונים הלוחמים לנצור את האש, וישראל רמזה באמצעות מתווכים שבמקרה זה גם היא תנצור את האש. שום דבר לא נחתם, שום דבר לא נוסח בבירור.

זה בסיס רעוע מאוד להפסקת-אש. ההסכמה האילמת לא הגדירה בדיוק מה כל צד אמור להפסיק. מכיוון שכל צד רואה את עצמו זכאי "להגיב" כאשר הצד השני פועל, לדעתו, בניגוד לרגיעה, אין גבול להפרות האפשריות.

אמנם, ברצועת-עזה הפסיק צה"ל את ה"סיכולים הממוקדים" ואת הפשיטות, אבל חידש במלוא התנופה את ההתקפה על הציבור הפלסטיני בגדה המערבית. החומה, המאמללת והמרוששת רבבות משפחות פלסטיניות וגוזלת את האדמה של עשרות כפרים, נבנית במלוא המרץ. בירושלים נבנית החומה החותכת בבשר החי של האוכלוסייה הפלסטינית. כוחות-הביטחון פותחים באש על פלסטינים (ופעילי-שלום ישראליים) המפגינים נגד בניית החומה, היו הרוגים ופצועים, רבים נעצרו.

באותה עת ממשיך צה"ל לפעול ברחבי הגדה. יחידות צבאיות עורכות פשיטות ביום ובלילה, עורכות חיפושים, עוצרות והורגות "מבוקשים".

האם זו הפרה של הפסקת-האש? אנשי שרון טוענים שלא. לדבריהם, הפסקת-האש חלה רק על רצועת-עזה. הפלסטינים, לעומת זאת, רואים בזה ניסיון נוסף להפריד בין רצועת-עזה והגדה המערבית, ניסיון הטבוע במהות "תכנית ההתנתקות". לזה הם מתנגדים, כמובן, בכל כוחם. ואכן, הסכם אוסלו, שהוא הסכם חתום ומוכר על-ידי הקהילה הבינלאומית, קובע בפירוש שהגדה והרצועה הן יחידה בלתי-נפרדת.

אז מי מפר את הרגיעה? מכיוון ש"ההסכמה האילמת" אינה רשומה ואינה מפורטת, אין תשובה על כך. כל צד טוען שהצד השני הוא המפר, ושהוא עצמו רק מגיב.

מדוע החמאס והג'יהאד עושים זאת?

הם רוצים, כמובן, להוכיח שנסיגת ישראל מרצועת-עזה ופרוק ההתנחלויות הם ניצחונם, כשם שהנסיגה מלבנון הייתה ניצחון החיזבאללה. לכן גבר השבוע ירי הפצמ"רים והקסאמים ברגע ששרון הטיל סגר על ההתנחלויות, דבר שהפך את הנסיגה לוודאית.

הטענה עצמה אינה בלתי-סבירה. כל ילד מבין ששרון לא היה נסוג מרצועת-עזה אילו יכול היה לשבת שם בשקט. אחד הגורמים להחלטת-הנסיגה של שרון הוא שהחזקת עזה וההגנה על גוש-קטיף מטילות מעמסה גדולה מדי על צה"ל ואוצר-המדינה.

גם ההכרזות השחצניות שמשמיעים הפוליטיקאים והגנרלים שלנו עתים לבקרים על ההצלחה העצומה של צה"ל ב"מיגור הטרור" - כאילו הירידה הדראסטית של מספר הפיגועים אינה תוצאת הפסקת-האש אלא הצלחה צבאית מסחררת - דחפו את הארגונים הפלסטיניים להוכיח את ההיפך.

אבל המניע העיקרי של החמאס הוא פנימי. הארגון רוצה להפוך את הצלחתו בשדה-הקרב למטבע פוליטית. הוא רוצה להיות שותף מרכזי ברשות הפלסטינית. לשם כך הוא רוצה להוכיח שבלעדיו הרשות פשוט אינה יכולה לתפקד. חוץ מזה נגרר החמאס, כרגיל, אחרי הג'יהאד היאסלאמי, שהוא קיצוני יותר (כשם שאצ"ל נגרר, בשעתו, אחרי לח"י.)

פצמ"ר ההורג אזרח ישראלי ממוען, בעצם, לאבו-מאזן.

ומה קורה לאבו-מאזן?

שום שלטון אינו יכול לתפקד כאשר מדיניותו מופרת על-ידי סיעות חמושות. כאשר אבו-מאזן מקבל על עצמו התחייבויות בינלאומיות והסיעות החמושות בשטח עושות את ההיפך, ברור שאין מנהיגות פלסטינית המסוגלת לנהל מדיניות פלסטינית. בשביל העם הפלסטיני, זה אסון.

אין ספק שהאינטרס הפלסטיני מחייב את השמירה על השקט, בעוד הנסיגה הישראלית מעזה נמצאת בעיצומה. למרות מה שמתרחש בגדה המערבית, למרות הליקויים של "תכנית ההתנתקות", כדאי לפלסטינים לאפשר לשרון לפרק את ההתנחלויות ולמגר את התקפת-הנגד של המתנחלים - ולוא רק מפני שפינוי גוש-קטיף הוא תקדים חשוב. למען המשך הפינוי בגדה חשוב שהנסיגה מעזה תתבצע בצורה חלקה ככל האפשר. לכן מעוניין דווקא שרון שהיא תהיה מלווה במהומה רבתי, וכך גם מעוניינים המתנחלים.

פעולת החמאס והג'יהאד בשעה זו היא, על כן, עזרה ישירה למתנחלים. היא מוכיחה שוב שבין הדתיים-הלאומיים הקיצוניים משני הצדדים קיים שיתוף-פעולה אוטומטי.

האם אבו-מאזן חזק דיו כדי להכריח או לשכנע את החמאס והג'יהאד להפסיק את האש?

אדם אחד, לפחות, מקווה לתשובה שלילית: אריאל שרון.

מהרגע שנבחר אבו-מאזן בבחירות דמוקרטיות-למופת, פועל שרון בהתמדה ובערמומיות כדי לחסל אותו. זה חשוב, בעיניו, מפני שג'ורג' בוש התחיל לפזול יותר מדי לעבר המנהיג הפלסטיני החדש. התחזקותו של אבו-מאזן מגבירה את הלחץ על שרון לסיים את הכיבוש גם בגדה. לכן, בשביל ממשלת-שרון, "כי שקט הוא רפש" - כפי שכתב זאב ז'בוטינסקי בשיר בית"ר.

זה מסביר מדוע השפיל שרון את אבו-מאזן שוב ושוב בפומבי, מדוע לא נתן לו ולוא את ההישג המדיני הקטן ביותר, מדוע הכריזו דובריו השכם והערב שאבו-מאזן הוא "חלש", שהוא "לא מנהיג", שהוא "לא מסוגל להרוס את תשתית הטרור".

שרון אמר פעם על אבו-מאזן שהוא "עוף מרוט". זוהי נבואה המגשימה את עצמה. כאשר אבו-מאזן אינו מסוגל להראות לציבור שלו הישג כלשהו, לא בהקלת המצוקה הנוראה שבה הם שרויים, לא בשחרור האסירים החשובים, לא בהפסקת הבנייה של החומה החונקת - האשראי שנתנו לו בני עמו הולך ופוחת.

אני מקווה שהפסקת-האש תחזיק מעמד למרות הכל. אני סומך על ההיגיון הבריא של הציבור הפלסטיני, שיבין מהו האינטרס הלאומי שלו בשעה זו. אני מאמין שאחרי ההתנתקות יכולה להיווצר הזדמנות היסטורית לעשות צעד גדול לקראת סיום הכיבוש והשגת השלום הישראלי-פלסטיני.

קרוב לוודאי שבאיזשהו מקום מתפלל עכשיו מתנחל שפצמ"ר אחד ייפול על גן-ילדים.כי גם לדידם, שקט הוא רפש.