כל העולם גם ראה מה שקדם לכך: מתנחלים פלשו לבית פלסטיני בחוף רצועת-עזה והקימו בן "היאחזות". זה היה בית יפה, חדש, בן שלוש קומות, שדייריו טרם הספיקו להיכנס אליו. על הקיר החיצוני היה מרוח באותיות-ענק: "מוחמד חזיר!"

בין הפולשים לבין הפלסטינים בבתים הסמוכים התפתח קרב אבנים. כמה חיילי צה"ל עמדו בתווך, ירו באוויר מעל לראשי הפלסטינים ולא עשו דבר לעצור את הפורעים.

יומיים לפני כן ניסו דחפורי צה"ל להרוס כמה מבנים ישנים, שהיו נטושים עוד מימי השלטון המצרי. קבוצת נערי ונערות מהימין הקיצוני טיפסו על הדחפורים, שברו ועקרו מהם חלקים, בעטו בפני החיילים, גידפו והתגרו בחיילים, שעמדו מולם חסרי-אונים. (בשעתו דרס דחפור כזה למוות את רייצ'ל קורי, מתנדבת אמריקאית שניסתה למנוע ממנו להרוס בית.)

לשיא הגיעה ההשתוללות ביום הרביעי האחרון, כאשר המתנחלים חסמו שוב את הכבישים המרכזיים ברחבי המדינה. בערב הקודם הופיע בטלוויזיה אחד מראשי המשתוללים, אחד בשם שבתאי שירן, שהציג את עצמו כ"ראש מטה צפון" של חוסמי-הכבישים. הוא רואיין ארוכות כאורח מכובד, ומסר בשידור חי את ההוראות לשיתוק המדינה, כאילו היה דובר הממשלה. בפתח האולפן לא המתינו לו שוטרים כדי לאסרו באשמת טרור, הסתה וקשירת-קשר לביצוע עבירה. להיפך, הוא הוזמן גם למחרת היום, כדי להתפאר בניצחונו.

בבוקר יום החסימה גילתה המשטרה בכביש מס' 1 שלוליות שמן ונינג'ות (מסמרי מתכת מיוחדים לניקוב צמיגים). בכביש זה מותר לנהוג במהירות של 110 קמ"ש, ורבים עוברים עליה. בנס נמנע אסון גדול. אבל המדינה כולה נכנעה לטרור: רוב הנהגים דחו את נסיעותיהם ליום אחר, התנועה בכבישים הייתה כמו ביום שבת.

במהלך היום חסמו המתנחלים את הכבישים במקומות רבים. המשטרה הרחיקה אותם בידיים. רק במקום אחד הופעלה מכונית להתזת מים. היא דמתה יותר לטפטפת: הסילון החלש לא הספיק כדי להרחיק אפילו מתפרע אחד. אבל זה הצטלם יפה.

אף באחת ההתפרעויות האלה לא הפעילה המשטרה את האמצעים המופעלים כמעט מדי יום נגד מפגינים לא-אלימים מהשמאל: אלות, גז מדמיע, כדורי גומי, ובאחרונה גם כדורי-מלח. אני יכול להעיד מניסיוני בהפגנות ששום אדם אינו נשאר במקומו כאשר יורים עליו רימוני-גז.

רק לתזכורת: לפני חמש שנים חסמו קבוצות של אזרחים ערביים כמה כבישים בצפון, בתגובה ספונטאנית על הריגת פלסטינים על הר-הבית. "כדי להבטיח תנועה חופשית בכבישים" ירתה המשטרה אש חיה, 13 אזרחים נהרגו. אבל הם, כמובן, היו רק ערבים.

היה פשוט מאוד לשים קץ לכל ההתפרעויות שאירעו השבוע. במקרים המעטים שבהם החליטו השלטונות לסלק את המתפרעים, זה בוצע בקלות. לדוגמה, למחרת הלינץ' המצולם בנער הערבי, סילקה המשטרה את המתפרעים שהתבצרו במלון הסמוך. אלה נשבעו להילחם עד מוות, וסולקו תוך 30 דקות בלי אף פצוע אחד. מנהיגיהם, בעלי הפה הגדול, נעלמו לפני כן.

מדוע לא דוכאו ההתפרעויות בכל המקומות? אין מנוס מהמסקנה הפשוטה: אריאל שרון אינו מעוניין בכך. להיפך, הוא מעוניין שמסכי הטלוויזיה בארץ ובעולם יתמלאו יום-יום בתמונות של התפרעויות נוראות. כך הוא נוטע בראש הצופה את השאלה המתבקשת, ששאל אותי השבוע נהג-מונית בתל-אביב, וחזרו עליה כל העיתונאים שריאיינו אותי בימים אלה: "אם פינוי כמה התנחלויות קטנות גורם לבלגן כזה נורא - איך אפשר אפילו לחלום על פינוי ההתנחלויות הגדולות בגדה?"

אותה השאלה מתעוררת לאור המחיר הכלכלי של "ההתנתקות". שר-האוצר מדבר עכשיו על "שמונה עד עשרה מיליארד שקל". זה אומר חמישה מיליון (5,000,000) ש"ח לכל משפחה. כמעט מדי יום גדלים תשלומי הכופר למתפנים. חלקת אדמה. וילה חדשה. עד אז "קרווילה", שגם היא תישאר בידיהם. פיצוי על פרנסה. השתתפות בהוצאות. חלקת אדמה נוספת לחקלאים, בשיעור של שניים-שלושה דונמים לכל דונם.

לפי כל חישוב: אילו החזירו למתנחלים רק את השקעה האמיתית שהם השקיעו, ולוא גם פי עשרה, זה היה מגיע רק לשבריר מהסכום הזה.

כל זה מובטח גם למתפנים העומדים להתיישב במרחק של שלושים קילומטרים ממקומם הנוכחי. השבוע הובטחה להם מועצה אזורית משלהם. זאת לא תהיה רק המועצה האזורית היחידה בארץ המוקמת על בסיס אידיאולוגי, זו גם הבטחת פרנסה לעשרות פעילי המתנחלים, שיהפכו שכירי המועצה הזאת. גם בגדה המערבית חיים מאות רבות של מתנחלים, וביניהם רוב המנהיגים, על חשבוננו, כבעלי משרות פיקטיביות מטעם המועצות האזוריות.

גם פה ישאל האזרח התמים: אם העברת 1700 משפחות עולה לנו שמונה מיליארד ש"ח, כמה תעלה לנו העברת כ-40,000 משפחות המתנחלים מהגדה?

הצגות השבוע הן רק קדימון להצגת-האימים הגדולה שאמורה להתרחש בעוד שבעה שבועות, כאשר הפינוי אמור להתבצע בפועל. כבר מדובר על כוחות אדירים שיופעלו במבצע. 3000 אנשי תקשורת מכל העולם יבטיחו הד בינלאומי. האירוע יוצג כמבצע-ענק, אריאל שרון יופיע כאחד מענקי ההיסטוריה, מין תערובת של הרקולס ושמשון הגיבור. אחרי מאמץ כביר כזה, מי ידרוש ממנו לקבל על עצמו את המשימה הבלתי-אפשרית של סילוק ההתנחלויות בגדה?

שרון עצמו אינו מסתיר את כוונותיו. להיפך, הוא מכריז עליהן בפה מלא. בשני נאומים מרכזיים הוא הגדיר אותן השבוע בנוסח זהה, מילה במילה - אלא שהתקשורת הרדודה הייתה מרותקת לדבריו על הבריונים, ולא שמה לב למשפט-המפתח.

שרון אמר שהנסיגה מעזה דרושה כדי להתרכז במאמץ האמיתי, שיבטיח את שלטון ישראל "בגליל ובנגב, בירושלים-רבתי, בגושי ההתנחלות ובאזורי הביטחון".

צריך להניח את שמונה המלים האלה על המפה, כדי לקבל תמונה ברורה.

"הגליל והנגב" הוזכרו רק לתפארת המליצה. הם שייכים לישראל מימים ימימה, ומתנהל בהם מבצע מתמשך כדי "לייהד" אותם. כמחצית מתושבי הגליל הם אזרחים ערביים, והמצב בנגב דומה.

"ירושלים רבתי" אינה כוללת רק את כל השכונות הערביות של מזרח העיר, אלא גם את מעלה-אדומים והשטח שבינה לבין העיר ירושלים, המכונה אי-1.

"גושי-ההתנחלות" כוללים את גוש-עציון המורחב, גוש-אריאל, גוש-מודיעין עילית, גוש ביתר-עילית וגוש מעלה-אדומים. אבל לא רק הם - שרון יכול להגדיר כך כל שטח אחר, כגון קריית-ארבע ודרום הר-חברון.

אבל צמד-המילים החשוב ביותר הוא "אזורי ביטחון". לפי תפיסת שרון הוא כולל את כל בקעת-הירדן ו"גב-ההר", וגם כל הצירים מזרח-מערב וצפון-דרום שעליהם הוא הניח, במאמץ של שנים רבות, את ההתנחלויות.

המשפט הזה מאשר, על כן, את אשר אמר שרון בעבר: שהוא מתכוון לספח 58% של הגדה המערבית, כך שהמדינה הפלסטינית, שהוא מוכן להסכים לה, תכלול כ-10% של פלשתינה (א"י) המנדטורית.

מופע-האימים העכשווי של אריק נועד לקדם את החזון הזה, שבו הוא רואה את מפעל חייו. המתנחלים, המקללים אותו והמאיימים לרצוח אותו, ממלאים רק את התפקיד שהוא מייעד להם בהצגה. הוא משוכנע מאז ראשית דרכו שאלוהים או הגורל בחר בו למילוי התפקיד ההיסטורי הזה.

תפקיד מחנה-השלום הישראלי הוא לסכל את החזון הזה, על-ידי ניצול הדינאמיות של המשבר לשם פתיחת הדרך לסיום הסכסוך ההיסטורי. ההתנחלויות הן המכשול העיקרי להשגת הפשרה בין שני העמים. מבלי ששרון מתכוון לכך, מופע-האימים שלו גורם להתקוממות הציבור נגד המתנחלים ולבידוד מחנה המתנחלים כולו. יש להבטיח שהגל הזה לא ייעלם עם סיום ההתנתקות, אלא להפך, יגבר ויביא לסיום הכיבוש גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

אם זה יקרה, תהיה למופע-האימים הגדול דווקא תוצאה חיובית, בניגוד גמור לכוונותיו של שרון עצמו.