הטור של אורי אבנרי 

היום שאחרי / אורי אבנרי


השבוע זועזעה ישראל על-ידי תאונת-רכבת מחרידה. משאית כבדה חצתה את הפסים, כאשר הרכבת התקרבה במהירות. נהג-הקטר ראה את המשאית אך לא הצליח לבלום את הרכבת בזמן. נהג המשאית ראה את הרכבת ולא הצליח לחצות את הפסים בזמן. התוצאה: מוות, פצועים, הרס.

מה שקורה עכשיו לקראת הנסיגה מגוש-קטיף דומה לתאונה זו. רכבת-המתנחלים מתקרבת במהירות לצומת הגורלית. הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בדרכה. רק בנס יצליחו המתנחלים לעצור בעוד מועד. רק בנס תימנע ההתנגשות הקטלנית.

כפי שהדברים נראים עכשיו, נראה שאכן תהיה התנגשות ואכן תחולל את המשבר הגדול ביותר בתולדות ישראל מאז מלחמת 1967.

המתנחלים אינם רוצים ואינם יכולים לעצור. הם ששים אלי קרב. הם בטוחים בכוחם. שנים ארוכות של שיתוף-פעולה סמוי שכנעו אותם שצמרת המדינה, הקצינים והפקידים, איתם. הם מתייחסים למחנה הנגדי בבוז. הם מזלזלים ברוב הדמוקרטי בדיוק כמו שהרודנים הפאשיסטיים בשנות ה-30 בזו לדמוקרטיות "הרקובות והמנוונות".

גם אילו רצו המתנחלים לעצור את הרכבת, כאותו נהג-קטר אומלל, הם לא יכלו. טבען של תנועות פנאטיות הוא שהן מולידות תנועות יותר פנאטיות, המולידות תנועות עוד יותר פנאטיות. אין שליטה על הצאצאים, והשוליים מכתיבים את הקצב. מישהו יפתח באלימות, מישהו יפתח באש. אלפי מעריציו של יגאל עמיר מבקשים להתחלק בתהילה.

הרוב הדמוקרטי אכן רופס ועלוב. הוא מסתכל במתרחש כמו צופה במשחק כדורגל. המאבק על גורל המדינה ותושביה הפך לספורט-של-צופים. אבל זה גם יכול להשתנות באחת, אם יתרחשו תקריות שיזעזעו את הישראלי המצוי ויוציאו אותו משלוותו העצלנית. למשל, כאשר ייהרג החייל הראשון מאש של מתנחלים.

מה אז? פתאום יתעורר הישראלי, שנרדם מול מכשיר הטלוויזיה, כשידו האחת על כוס הבירה והאחרת בשקית של פיצוחים. הוא יתפוס שזה לא כדורגל, שזה נוגע לו ולמשפחתו. שחבורה של רבנים משיחיים ובריונים לאומניים עלולה להשתלט על חייו ולהפוך את מדינתו לאיראן יהודית.

נכון, זה לא יקרה בהכרח. אחרי רצח יצחק רבין בידי איש הימין המשיחי, חניך המתנחלים ותלמיד אוניברסיטת בר-אילן, הייתה הזדמנות לשבור אחת ולתמיד את אחיזת-החנק של הימין הקיצוני. זה לא קרה. הטיפשות של שמעון פרס מנעה הכרעה מיידית בבחירות. הרוב התפתה ונפל בפח ה"פיוס", שטמנו אנשי הימין כדי להיחלץ מסכנת-החיסול.

אבל כפי שנראה עכשיו, יש סבירות גבוהה שההתנגשות אכן תתרחש. מי ינצח?

הכוחות אינם שקולים.

מצד אחד, מיעוט הנמצא בטראנס, בעל השקפת-עולם לאומנית-משיחית מסעירה, הנהגה חזקה ומאוחדת.

למחנה הזה יש צבא סדיר וכוחות-מילואים, שאפשר לזמנם בלי התראה מוקדמת. בהתנחלויות מרוכזים כ-200 אלף איש ואישה, זקן וילד, וחלק גדול מהם (כולל ילדים ואף תינוקות) אפשר להפעיל בכל עת. רבים מהם יוצאי-צבא, ורובם חמושים מכף רגל עד קודקוד. בישיבות ההסדר, במוסדות חב"ד ובשאר הישיבות והכוללים נמצא כוח-אדם נוסף, מוכן לגיוס. מספר לא-מבוטל של יחידים מוכן לחוש לעזרתם.

מולם נמצא הרוב, שאין לו שום ארגון ושום הנהגה. הוא מקטר בלילות-שבת בסלונים, הוא משתכשך בז'קוזי של ייאוש חמים ונוח. אנשים כמוני, שבילינו שנים בניסיונות-שווא להוציא אותו לרחובות, לקרוא לו להפגנות, לחזק את עמוד-השדרה שלו ולהפיח בו רוח-קרב, בוודאי לא יתלו בו תקוות מוגזמות.

אבל הציבור הדמוקרטי עשוי להפתיע, כפי שגילו הרודנים במלחמת-העולם השנייה. אריאל שרון גילה זאת אחרי הטבח בצברה ושתילה, כאשר מאות אלפי "אדישים" פרצו לכיכר בסערה של רגשות.

אם זה יקרה שוב, הרוב הדמוקרטי ינצח. הסיוט המפחיד ביותר של המתנחלים יתגשם: המערכה לפינוי גוש-קטיף תהפוך למערכה כוללת לפינוי ההתנחלויות בגדה המערבית. הלחץ האמריקאי עלול לפתע להתגלות כיעיל. במערבולת הזאת יהפכו כל הכוונות והתוכניות והתככים של אריאל שרון - ואולי גם הוא עצמו - לבלתי-רלוונטיים. הדינאמיות של התהליך תסחוף אותו כמו קרש נטוש על גלי הצונאמי.

זה יכול לקרות. אבל זה לא מוכרח לקרות. אולי בכל זאת יעצור נהג-הקטר בשנייה האחרונה. אולי בכל זאת תרד הדמוקרטיה מהפסים, תרתי משמע. אולי יקרה מה שקרה ברפובליקת ויימאר. אולי בכלל תידחה ההתנתקות. אולי.

רק דבר אחד ברור: ששום דבר אינו ברור. איש אינו יכול לנבא היום מה יהיה המצב ב"יום שאחרי".

אבל אנחנו לא יושבים בתיאטרון ומחכים למערכה החמישית, כדי לדעת איך תסתיים העלילה. כל אדם בישראל הוא שחקן במחזה הזה, במעשיו וגם במחדליו, אם ירצה ואם לאו.

לאנשים בעלי הכרה דמוקרטית מפותחת - פעילי-שלום, פעילי זכויות-האדם, פעילים חברתיים, פעילי הגופים הדמוקרטיים - יש תפקיד חשוב בעלילה הזאת. מוטל עליהם לעורר את הרוב מרבצו, להוציאו לרחוב, לחשל את נכונותו להגן על הדמוקרטיה ולהתייצב מול התקפת הימין הלאומני-משיחי. עליהם להחזיק, גבוה ומואר, את האלטרנטיבה, את האפשרות האחרת, כדי שתעמוד לעיני הרוב בכל עת.

למשל: ברחוב מתחוללת עכשיו מלחמת-צבעים. המתנחלים לא הצליחו "לצבוע את הארץ בכתום", כפי שהתפארו, אבל הסרטים הכתומים מתנופפים מהרבה אנטנות. מנגד נולדו יוזמות מקוטעות להניף סרט אחר, אבל כדרכם של דמוקרטים נעשה הכול בלי ארגון, בלי תיאום מינימלי, פה סרט כחול, שם סרט כחול-לבן, שם סרט ירוק. בלגן.

אבל זו יכולה, אולי, להיות סנונית ראשונה. הציבור הדמוקרטי מתעורר לאט. כך זה תמיד. צריכים לתת לו דחיפה.

האף שלי מריח שינוי. זהו ריח משכר, כניחוחם של פרחי ההרדוף והאיזדרכת המציפים עכשיו את רחובותינו.

ולי יש חוש ריח מפותח לגבי שינויים גדולים. בגיל 10 חל שינוי טוטאלי בחיי: החלפתי באחת ארץ, אקלים, שפה, תרבות, שם ואופי. מאז אני פתוח לשינויים דראסטיים, מוכן להם בכל עת. חוויתי שינויים כאלה לפחות פעמיים נוספות: מלחמת 1948 והקמת המדינה ומלחמת 1967 והקמת האימפריה הישראלית. יתכן שהאף שלי מריח בשינוי מתקרב לפני רבים אחרים, כשם שחיות מסוימות הבחינו בצונאמי המתקרב לפני בני-האדם.)

יש סיכוי חדש למדינת-ישראל, הרבה מעבר לתרגילי "ההינתקות" ומזימות שרון. יש אפשרות ש"היום שאחרי" יפתח מחדש אפשרויות גדולות, שרבים כבר נואשו מהן: נכונות חדשה לסיים את הכיבוש, להגיע לשלום עם מידה של התפייסות וכבוד הדדי, ובעיקר: לחידוש פני המדינה עצמה, כמדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית ושוויונית.

וזה, כמובן, לא ייפול מהשמיים. זה תלוי בכל אחד מאיתנו. זה תלוי קודם כל באמונתנו שהיום הזה יכול לבוא.

כמו ששרנו: "אל תגידו: יום יבוא - הביאו את היום!"