תנועת חמאס שוללת רשמית את קיומה של מדינת-ישראל, והנה אני עומד על הבמה ונואם בעברית על השלום בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין שתקום.

האם מישהו מחה על דבריי? להפך. הקהל מחא כפיים, ובתום האירוע הוזמנתי לסעוד בחברת השייח'ים המכובדים.

זה היה ב-1994, וצריך, אולי, להסביר את הרקע: שנה לפני כן החליט ראש-הממשלה, יצחק רבין, לגרש מהארץ 415 פעילים איסלאמיים. הרמטכ"ל, אהוד ברק, נשבע בבית-המשפט שזהו צעד חיוני לביטחון המדינה. בית-המשפט העליון אישר את הגירוש.

המגורשים הובאו באוטובוסים לגבול הצפוני, אך ממשלת ביירות לא הרשתה את הכנסתם ללבנון. במשך שנה חיו המגורשים בשדה הפתוח בין שני הצבאות באוהלים, חשופים לגשם ולקור בחורף ולשמש הקופחת בקיץ, עד שהורשו לבסוף לחזור.

הגירוש נראה לי כפגיעה חמורה בזכויות-האדם, נוסף על היותו מעשה אווילי מבחינה מדינית. לכן הצעתי בכנס של "שלום עכשיו" להקים אוהל מחאה מול משרד ראש-הממשלה. ראשי "שלום עכשיו" לא הסכימו לפעולת-מחאה נגד ראש מפלגת-העבודה. אבל כמה וכמה פעילי-שלום אחרים הסכימו להקים את האוהל, בשותפות עם אחדים מראשי הציבור הערבי בישראל, חילוניים והדתיים.

בילינו ביחד באוהל 45 ימים ולילות. במשך כמה ימים ירד שלג ושרר קור עז. בדואים מהנגב ופעילים מאום-אל-פחם שלחו לנו אוכל ותנורי-גחלים לחימום. פעילות-שלום ירושלמיות הביאו לנו מדי ערב סירי מרק חם. בגלל האכזבה העמוקה מעמדת "שלום עכשיו" החלטנו שם להקים תנועת-שלום חדשה, וכך קם "גוש שלום".

סיקרן אותי לדעת איך ינהגו הפעילים האיסלאמיים עם שוב המגורשים. שמחתי מאוד כאשר החליטו להביע את תודתם בפומבי: יחד עם חבריי וחברותיי, שוכני האוהל, הוזמנתי לאותו מעמד בעזה. הכרתי שם כמה מהאנשים המנהיגים עכשיו את חמאס, אחרי הירצחם של השייח' יאסין, שישב אז בכלא, ושל עבד-אל-עזיז אל-רנתיסי, שהיה אחד המגורשים.

נזכרתי בחוויה זו כאשר קראתי על הפגישה הצפויה מחר בין אריאל שרון וקונדוליסה רייס, שבה אמור שרון לדרוש מהאמריקאים שלא לקיים שום מגע עם נציגי חמאס, העומדים להשתתף בבחירות הקרובות לפרלמנט הפלסטיני. דוברים רשמיים גם הביעו תרעומת על החלטת האיחוד האירופי להתיר לדיפלומטים "מתחת לדרגת שגריר" לקיים מגעים כאלה.

שרון דורש כעת למנוע את השתתפות חמאס בבחירות, כל עוד אין הארגון מכיר רשמית במדינת-ישראל ואינו מתכחש לטרור. יותר מזה: הוא כבר הודיע שלא ינהל שום משא-ומתן לשלום כל עוד הרשות הפלסטינית אינה מחסלת את "תשתית הטרור" (קרי: חמאס) ופורקת אותו מנשקו.

גם זה מזכיר משהו. במשך שנים תבעו ממשלות-ישראל מכל העולם להחרים את אש"ף, כל עוד לא ביטל את "האמנה הפלסטינית". מסמך זה, שחובר בשנות ה-60, קרא לפירוק מדינת-ישראל. בשנים שלאחר מכן קיבל אש"ף הרבה החלטות חדשות המנוגדות לאמנה והכיר במדינת-ישראל. בהסכם אוסלו ויתר יאסר ערפאת על 78% של פלשתינה (א"י) כפי שהייתה קיימת עד 1948. אך שום דבר לא עזר. במשך שנים רבות רכבה התעמולה הישראלית על האמנה האומללה, כדי להצדיק מדיניות אנטי-פלסטינית נוקשה, עד שהפלסטינים - למגינת ליבם של ישראלים רבים - ביטלו את האמנה רשמית.

מאז נוצר חלל ריק. שרון משתמש בחמאס כדי למלא אותו.

באנגלית ידוע המושג "הרינג אדום". זהו דג מלוח מעושן (העישון הוא שהופך אותו לאדום), המצטיין בריח חריף. כאשר אדם נרדף על-ידי כלבים, הוא מורח את הדג על פני הדרך, וכך מאבדים הכלבים את ריחו של הבורח. בפוליטיקה, "הרינג אדום" הוא טכסיס שמטרתו להסיח את הדעת מהעיקר.

כמו שקודמיו השתמשו באמנה, משתמש עכשיו שרון בחמאס כדי להסיח את הדעת מהתחייבותו לפרק לאלתר את המאחזים, להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא-ומתן מדיני רציני עם הפלסטינים. הוא מורח את הדג המלוח על מפת-הדרכים.

לגופו של עניין: האם השתתפות חמאס בבחירות היא תופעה חיובית או שלילית מבחינת האינטרס הישראלי?

על כך אני עונה בלי שום היסוס: תופעה חיובית.

כמו שקראתי לפני 30 שנה למשא-ומתן עם אש"ף, שנחשב אז לארגון-טרור וקן-מרצחים (טבענו אז את הסיסמה: "שלום עושים עם אויבים"), כך זה נכון כיום גם לגבי חמאס.

אין ספק שחמאס עומד להשיג הישגים גדולים בבחירות הקרובות לפרלמנט, אחרי שכבר השיג הישגים ניכרים בבחירות למועצות המקומיות. בוחרי חמאס אינם נותנים לו את קולם מפני שהוא מסרב להכיר במדינת-ישראל. הם מצביעים בעדו בגלל שתי סיבות עיקריות: יוקרתו של חמאס, כמי שלוחם בחירוף-נפש בכיבוש הישראלי, וניקיונו מכתם השחיתות, שדבק בכמה אישים וגופים אחרים.

הפלסטינים רואים בפיגועים, הנקראים בישראל "טרור", התנגדות לגיטימית. הם מאמינים שישראל לא הייתה מפנה את עזה לולא המאבק המזוין, מכיוון שישראל, לדעתם ולפי ניסיונם, "מבינה רק את שפת הנכוח". עד היום אין איש מסוגל להצביע על הישג פלסטיני כלשהו, שלא הושג בדרך האלימות.

צחוק הגורל (או ניצחון האיוולת) הוא שחמאס הוקם, למעשה, בתמיכת ישראל. כמו שהאמריקאים הקימו אל אל-קעידה של אוסמה בן-לאדן כדי להילחם בצבא הסובייטי באפגניסטאן, כך תמכה ישראל בתנועה האיסלאמית בשטחים הכבושים כדי להילחם באש"ף. ההנחה הייתה שהמוסלמים האדוקים יבלו את זמנם בתפילה במסגדים, ולא יתמכו באש"ף החילוני, שנחשב אז בישראל לארכי-אויב. אך כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, התארגנו האיסלאמים במסגרת חמאס (ראשי-התיבות של "תנועת ההתנגדות האיסלאמית"), שהפך במהירות למחתרת הלוחמת היעילה ביותר. ובכל זאת, רק אחרי שנה שלמה של אינתיפאדה התחיל השב"כ לפעול נגדו.

עכשיו חמאס הוא עובדה קיימת. יש לו שרשים עמוקים בציבור, גם בגלל הרשת הסוציאלית הענפה שלו, שמומנה על-ידי סעודיה וגופים אחרים.

הניסיון ההיסטורי מוכיח שתנועות מסוג זה נוטות להתמתן כאשר הן משתלבות בשלטון. תנועה שיש לה שרים בממשלה, סיעה בפרלמנט וראשי-ערים, יש לה גם עניין בשמירת היציבות. אמנם, בהתחלה היא עשויה לגרום להחרפת הסגנון של הרשות הלאומית הפלסטינית, אך בטווח הארוך היא תקל על מציאת הסדר.

מי שמעוניין בשלום-אמת, שיהיה מקובל על כל חלקי הציבור הפלסטיני, צריך לברך על שותפות חמאס במערכת הפוליטית הפלסטינית. אך מי שרוצה לסכל את סיכויי השלום כדי לספח את מרבית הגדה המערבית ולשמור על ההתנחלויות, טבעי שיתנגד לכך בתוקף - כמו שאכן עושה שרון.

קונדוליסה רייס בוודאי יודעת מה זה הרינג מעושן כשהיא מריחה אותו - ולא רק על שולחן ארוחת-הבוקר.