לכן קשה לי להבין את הטקטיקה של המתנחלים, שהפכו את הפקק לנשק עיקרי במאבקם. אם נדמה להם שעל-ידי חסימת כבישים מרכזיים בכל הארץ, הבערת צמיגים ויצירת פקקי-ענק הם ירכשו את לב הציבור הישראלי, הרי זו עדות נוספת על ניתוקם מהמציאות.

למעשה, חסימת הכבישים היא הכרזת מלחמה על הציבור הישראלי. היא קובעת קו-חזית ברור: המתנחלים ואוהדיהם מול רוב הציבור הישראלי.

וזהו, אכן, קו-החזית האמיתי. הטקטיקה המטופשת שלהם רק מאשרת אותו. הם חשים שהרוב הגדול הוא נגדם, ומה שהם אומרים למעשה הוא: אם אתם לא אוהבים אותנו, לפחות תפחדו מפנינו. אם לא תיכנעו לנו, אנחנו נהפוך את חייכם לגיהינום.

גם זרים, הרואים את המחזות על מרקעי-הטלוויזיה שלהם, יכולים להבחין בהבדל בין מחוללי המהומות האלה לבין הישראלי המצוי. כמעט כל המתפרעים הם דתיים חובשי-כיפות, פרי החממות החינוכיות הדתיות-משיחיות-לאומניות-קנאיות.

זהו מיעוט במדינה. ממדיו נעים, כנראה, בין 15% ל-25%. הוא מאורגן היטב. הגרעין הקשה שלו מרוכז בהתנחלויות ובישיבות, וקל לגייס אותו בכל עת. יש לו מנהיגים בעלי סמכות מוחלטת, העומדת מעל לחוק. האופי הטוטאליטרי שלו מתבטא היטב ביום-הבחירות, כאשר בשכונות הדתיות מצביעים 99% בעד המועמד שהרבנים בחרו בו.

מאפיינים אלה מעניקים למיעוט הזה כוח העולה בהרבה על ממדיו. בייחוד כשמולו עומד רוב רופס, מפוזר, אדיש, בלתי-מאורגן וחסר אידיאולוגיה נוקשה. זהו מצב קלאסי, שהוביל בכמה ארצות להקמת דיקטטורות פאשיסטיות על חורבות הדמוקרטיה, שאיש לא היה מוכן להגן עליה.

בסרט "הנפילה", יצירת-מופת המוצגת עכשיו גם בארץ, נראה אדולף היטלר המביע, ממש בשעותיו האחרונות, בוז תהומי ל"דמוקרטיות המנוונות". אך האמת ההיסטורית היא שה"דמוקרטיות המנוונות" גברו עליו. אמנם, בריטניה וארצות-הברית לא היו מביסות את היטלר לפני 60 שנה ללא מלחמתה של ברית-המועצות הטוטאליטרית, אבל הן הוכיחו שהמשטר הדמוקרטי מסוגל בהחלט להתגייס בשעת-אמת, להתארגן כראוי, להילחם ואף לעלות על מדינות טוטאליטריות. במלחמת-העולם השלישית ("המלחמה הקרה") זה הוכח שוב.

האם הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת לכך?

בדיחה ישראלית מספרת על הישראלי שנלכד על-ידי קניבלים. הם שמים אותו בסיר ומתחילים להבעיר את האש תחתיו. "חכו! חכו!" הוא צועק, "קודם תכו אותי! תרביצו לי!" כשהם עושים את זה, הוא קופץ מהסיר, שולף "עוזי" ומחסל את כולם.

"אם היה לך נשק, למה לא השתמשת בו קודם?" שואלים אותו.

"אני לא יכול לירות כשאני לא מרוגז," השיב.

יתכן שזה נכון גם לגבי ישראלי מן השורה. כדי להתמודד עם המתנחלים, הוא צריך להתרגז. והמתנחלים, בעיוורון האופייני לקנאים, עושים את הכול כדי להרגיז אותו. יש להם ניסיון של 37 שנים, ונדמה להם שאין גבול לרפיסות, לאדישות ולסבלנות של הרוב.

ויש להם על מה ועל מי לסמוך. כי כלי-התקשורת הפכו את עצמם, ברצון ובשקיקה, לשופרי-תעמולה של מיעוט רודני, שהכריז מלחמה על הממשלה, הכנסת והמערכת הדמוקרטית כולה.

כבר עמדנו על תופעה מדהימה זו: בכל מהדורת-חדשות של כל ערוץ-טלוויזיה תופסים המתנחלים לפחות 50% מהזמן, באינספור תעלולים וגימיקים שקופים. ברוב המוחלט של המקרים אין מביאים קול נגדי, ולוא רק לשם "איזון". הרושם המתקבל הוא שזוהי מין מלחמה פרטית בין המתנחלים לבין ראש-הממשלה ("ממשיכו של היטלר" בלשון הגראפיטי) ושזה לא נוגע לציבור הרחב.

לשיא האבסורד מגיע המצב בערוץ הממלכתי, שכל אזרח נאלץ על פי חוק לממן אותו בתשלום האגרה: כך שהציבור כולו משלם בשביל ערוץ-תעמולה אנטי-ממלכתי.

בשנים האחרונות של רפובליקת-ויימאר הגרמנית בלט יחסם הסלחני של בתי-המשפט לבריונים הנאציים. אלה התפרעו, התנפלו על עוברים-ושבים בעלי "חזות יהודית", ערכו קרבות-רחוב עם קומוניסטים, פצעו ורצחו. תמיד יצאו בעונשים קלים. השופטים התייחסו אליהם כאל בחורים טובים, פטריוטים אמיתיים המגזימים קצת במעשיהם. לעומת זאת, אנטי-נאצים שנאשמו באותן העבירות יצאו בעונשים כבדים ביותר. האם זה מזכיר את המצב בארץ?

יחסם של השוטרים היה כיחסם של השופטים. וגם זה מזכיר את המציאות אצלנו. לעולם אין המשטרה משתמשת נגד פורעי-הימין בגז מדמיע, כדורי-גומי, כדורי-מלח או תותחי-מים - אמצעים המופעלים דרך-קבע נגד מפגיני-שלום יהודיים, שלא לדבר על מפגינים ערביים.

כל זה אינו מרגיז את הישראלי המצוי, לפחות לפי שעה. אך יתכן מאוד שענייני הכסף יגדישו את הסאה.

שכן המתנחלים מנהלים משחק כפול מתוחכם מאוד. מנהיגיהם מאיימים במלחמת-אזרחים. על הקירות מופיעות סיסמאות בנוסח "הרגנו את רבין, נהרוג את שרון!" (רוצחו של רבין אכן בא מתוך מחנה זה, אך במשך שנים אמרו לנו שלא יפה להזכיר את זה, מפני ש"זה מפלג את העם".) מדי יום מופיעים בתקשורת דוברים המתארים תרחישים מקפיאי-דם: המוני אוהדים יצעדו לעבר גוש-קטיף, התנועה בכל הארץ תשותק, העניינים "ייצאו מכלל שליטה", דם יישפך.

באותה השעה מנהלים באי-כוח המתנחלים את המשא-ומתן על הפיצויים שישולמו להם על "עקירתם". זה מתחיל ב-400 אלף דולר ומגיע גם לכמה מיליונים למשפחה. זו תקבל גם מגורון זמני העולה חצי מיליון, ואשר יישאר בידיה אחרי שהמדינה תקים לה וילה חדשה. מדברים על חבל-ארץ שלם שיימסר להם כמעט כחבל-אוטונומי. מדברים על החלפת דונם אחד של אדמה חקלאית בשני דונמים, שיילקחו מקיבוצים וממושבים. גברת מתנחלת התפארה בטלוויזיה שיש לה 35 חממות, שכל אחת מהן שווה 200 אלף דולר, והיא מצפה לפיצוי מלא.

הקנאים מכריזים שהם לא ייקחו כסף, שהם ייאבקו עד טיפת-הדם האחרונה. אבל בפועל, כל איום נוראי מעלה את המחיר. הממשלה הנפחדת מוסיפה עוד ועוד, ככל ששפת המתנחלים מחריפה. מאות אלפים יעלו על גוש-קטיף? עוד 50 אלף דולר למשפחה. אלפי חיילים יסרבו למלא פקודה? עוד 100 אלף. יישפך דם? עוד 200 אלף. השמיים הם הגבול.

אלא שבאופרה הזאת הרי כבר היינו. אנחנו זוכרים את האיומים שהושמעו ערב פינוי חבל-ימית. מתנחלים איימו להתאבד בבונקר, צחי הנגבי וחבריו טיפסו על מגדל גבוה, הקנאים הבטיחו התנגדות אלימה. זה נגמר בפרסה של קרבות הקצף הלבן על הגגות. ומה היה הסוף? איש מן המתנחלים - ממש אף אחד! - לא סירב לקבל את הפיצויים השמנים שהוצעו לו. חלק מהם התנחל אז בגוש-קטיף. עכשיו יקבלו פיצויים שמנים בפעם השנייה. כדאי להם לעבור להתנחלות בגדה המערבית - ולצאת עשירים גדולים.

כל זה קורה כאשר מפטרים אלפי מורים, סוגרים מוסדות רווחה חיוניים, גוזרים מוות על חולי-סרטן ואחרים שתרופתם אינה נכללת ב"סל הבריאות".

וזה כבר עשוי בסופו של דבר לעורר גם את הרוב האדיש. יבוא הרגע כאשר יקום ויגיד: "די!" מי שמסתכל היטב יכול כבר להבחין בעליית מיפלס הזעם וה"אני לא פראייר!"

אולי זהו הדבר החיובי ביותר המתרחש עכשיו בקשר לתוכנית "ההתנתקות": התהום בין המתנחלים ובין הציבור הרחב הולכת ומתרחבת. המתנחלים עצמם, בחמדנותם שאינה יודעת גבול, ובהתנהגותם הבריונית, גורמים לכך. ואין כחסימת הכבישים לסמל את התופעה הזאת.

ביום שלישי הקרוב יתחיל ערוץ 2 הפופולרי לשדר סידרה בת חמישה פרקים של חיים יבין, "מר קונסנזוס" בכבודו ובעצמו, המתארת של המתנחלים כ"כת קנאית, מטורפת, גזענית, מתועבת, אלימה ומסוכנת", כדברי מבקר נכבד.

האם יכול להיות שהקונסנזוס משתנה?