מה שהרגיז אותה היה קבוצה גדולה של מפגינים מול משרד-הביטחון בתל-אביב, שלשום, יום-השואה הרשמי של מדינת-ישראל. הרבה דברים קרו בו.

אלפי ישראלים טסו לפולין, כדי להשתתף ב"מצעד-החיים" השנתי בין שני מחנות-המוות ששמם מעורר פלצות: אושוויץ ובירקנאו.

באושוויץ נערך טכס ממלכתי. אריאל שרון נאם נאום פוליטי, בעל אמירות פוליטיות. הוא הזכיר לישראלים שהעולם שתק בימי השואה, ושעל כן אסור לסמוך על העולם גם עכשיו. אלי ויזל, השואן הבלתי-נלאה, בעל ארשת-הפנים המיוסרת הבלתי-נמנעת, נאם את נאומו הבלתי-נמנע. בשביל אורחי-הכבוד סודרו מקומות-הכבוד, בהתאם לדרגה, בשורות הראשונות של כסאות-הפלסטיק הלבנים.

זה היה עוד טקס ממלכתי, שדמה למאה טקסים ממלכתיים אחרים הנערכים בכל הזדמנות ולכל עניין, מעמד שבו משמיעים פוליטיקאים מליצות. התוכן האמיתי, הלקח האנושי חובק-העולם של השואה, נעלם בין הטכסים והמילים.

בשעה שקבוצה זו יצאה לפולין, יצאה קבוצה אחרת של 7000 ישראלים למוסקבה. לא כדי לחגוג את הניצחון על הנאצים, שבו מילא הצבא האדום תפקיד כה חשוב, וגם לא כדי להודות לוותיקי הצבא האדום על שחרור מחנות-המוות והפסקת ההשמדה בהם. הם ליוו, דווקא, קבוצת כדורסל.

ישראל היא מעצמת-כדורסל. ניצחונות קבוצותיה בחו"ל ממלאים את הישראלי המצוי גאווה לאומית. ההתחרות במוסקבה הייתה חשובה לו מאוד, והחיים בארץ כמעט שותקו במהלך המשחק. הכל עקבו אחרי המשחק בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית.

האם העיסוק בכדורסל נאה ביום-השואה? לכאורה, לא. השואה הייתה המאורע הגורלי ביותר בתולדות העם היהודי במאה האחרונה, ואולי בכל הזמנים. היא הייתה תמרור-אזהרה לעולם כולו. האם יאה ביום כזה לעסוק בתחרות-ספורט?

תשובתי היא חיובית. אני לא מי-יודע-מה חובב-ספורט, אבל גם הספורט מסמל את העובדה שהיהודים שרדו את השואה, שיש חיים יהודיים תוססים במקומות רבים בעולם. אדולף היטלר נשבע להשמיד את "היהדות הבינלאומית" אחת ולתמיד, יחד עם "הכנופיות האסיאתיות" של רוסיה. אך הנה, 60 שנה אחרי סופו העלוב בבונקר בברלין, ספורטאים של מדינת-ישראל מופיעים במוסקבה. מותר לשמוח על זה.

באותה השעה נערכה ההפגנה הספונטאנית מול משרד-הביטחון בתל-אביב. היא באה למחות על הריגת שני נערים, בני 14 ו-15, בכפר בית-לקיה, בעת הפגנה נגד החומה.

בית-לקיה שוכנת כמה קילומטרים מדרום לכפר בילעין, שבו נערכה ההפגנה הגדולה שדיווחתי עליה לפני שבוע. הנסיבות היו דומות: אדמות בית-לקיה נגזלות על-ידי הגדר, ההולכת ונבנית שם. הדחפורים עובדים מבוקר עד ערב, וקול הטרטור שלהם, הדומה לצרור מתמשך של מכונת-ירייה, נשמע היטב בכל הכפרים בסביבה.

בני-הכפר יודעים שמעבר לגדר הזאת, על האדמה שלהם, מקור פרנסתם מדורי-דורות, עומדות לקום שכונות חדשות של ההתנחלות הסמוכה. כמו תושבי בילעין, הם מוחים מדי יום. גברים, נשים וילדים יוצאים מול החיילים החמושים, צועקים ברמקולים, נשכבים על האדמה, קושרים את עצמם בשלשלאות לעצי-הזית שלהם, ולפעמים משליכים צעירי-הכפר אבנים כשהחיילים מגרשים אותם באלימות.

כאשר משתתפים בהפגנות ישראלים-יהודים, משתמשים החיילים בדרך כלל בגז מדמיע, רימוני הלם, כדורי-גומי, ועכשיו גם כדורי-מלח. כשאין יהודים בסביבה, הם עלולים להשתמש באש חיה.

הפעם עמדה קבוצה של חיילים מול נערי הכפר, שהשליכו אבנים. איש לא נפגע באופן רציני. חייו של איש לא היו בסכנה. אבל המפקד, קצין בדרגת סגן, ירה אש חייה. שני הנערים נהרגו.

אחד הנערים נפגע רק בירך, והפציעה אולי לא הייתה קטלנית. אבל הוא דימם למוות. הצבא לא מצא לנכון לטפל בו, כפי שהיה מטפל אילו נפצע חייל. נראה שגם אמבולנס מהכפר לא הצליח להגיע להתקרב.

תוך כמה שעות נזעקו פעילי השלום להפגנת-מחאה. הקריאה עברה מפה לפה, בטלפון ובאי-מייל. כ-250 איש ואישה נאספו מול משרד-הביטחון. הרבה צעירים, גם לא מעט קשישים, ביניהם אחדים בגיל השואה. היו נהגים שהרימו אגודל או צפרו בהסכמה. והיו גם אחרים, ביניהם האישה הצועקת.

איך אפשר להפגין למען ערבים, ועוד ביום-השואה?!

דווקא שאלה טובה. ויש עליה תשובה טובה.

אחד הלקחים שיש להפיק מהשואה ולהעלותה על נס גם - ודווקא - ביום השואה:

שאנשים הגונים צריכים לבוא לעזרת מיעוט נרדף.

שהנאמנות לארצך אינה מצדיקה שתסכים לכיבוש ארץ אחרת ולדיכוי עם אחר.

שאסור לך להשלים עם תורה האומרת שאתה שייך לעם-אדונים, לגזע עליון, לעם נבחר - ושהעם האחר הוא נחות והזולת תת-אדם.

פתיחת אש חיה על מפגינים פלסטיניים, גם כשהם משליכים אבנים, מבטאת זלזול תהומי בחייהם של לא-יהודים. כי הרי אותו קצין לא היה יורה בנסיבות דומות במפגינים יהודים. זה לא היה עולה בכלל על דעתו. אבל פלסטינים, וערבים בכלל, לא נחשבים כבני-אדם מלאים.

פתיחת אש חיה על נערים בני 14 ו-15 לא-חמושים מעידה על גישה גזענית מושרשת. גיל הנערים היה ברור ליורה. הם לא יכלו "לסכן את חייו", כדבריו, אלמלא היו בטווח קצר מאוד. חזקה עליו שהיה מוצא דרכים אחרות לרסנם או לגרשם, אילו היו נערי מתנחלים או חרדים.

ההגנה על ילדים היא אינסטינקט אנושי בסיסי. צריך אדם להיות גזען אכול-שנאה או מעוות לגמרי כדי שהאינסטינקט הזה יתבטל מול ילד, ויהיה מה שיהיה מוצאו.

אין יום טוב יותר למחות על מעשה כזה, ועל עולם המושגים המתחבא מאחוריו, מיום-השואה.

באותו הבוקר חילק העיתון "הארץ" לקוראיו שי נאה: לכל גיליון של העיתון צורף דגל לאומי. אישה אחת לקחה את הדגל הזה, שפכה עליו צבע אדום, דמוי דם, והחזיקה אותו לאורך כל ההפגנה.

האם היא צריכה להתבייש? להיפך. אני חושב שהיא הטיבה להביע את רוח יום-השואה יותר מכל אדם אחר בישראל, יותר מכל המשתתפים בטכס החגיגי באושוויץ.