בתום 100 ימים, מהו המאזן של מחמוד עבאס?

בצד החיובי אפשר לרשום כמה הישגים מרשימים.

ראשית כל, עצם הקיום של משטרו. זהו הישג מדהים, שאין שמים לב אליו מפני שכבר הפך מובן מאליו.

מותו הפתאומי של יאסר ערפאת (שלא הוסבר עד היום) היה עלול לגרום לתוהו ובוהו. במקום זה היה מעבר חלק להפליא למשטר חדש, נערכו בחירות דמוקרטיות, לא היו שום התנגשויות אלימות. מעטים העמים שהצליחו לחולל זאת עם מות אביג-האומה. יש לזקוף הישג זה לזכות הציבור הפלסטיני כולו, שהבין את חומרת השעה והתלכד מסביב לממשיך-הדרך.

שנית, הפסקת-האש. גם זה הישג מרשים מאוד. הארגונים הפלסטיניים החמושים (“ארגוני ההתנגדות" או "ארגוני הטרור", לפי הטעם) הסכימו להפסקת-אש כלפי ישראל, למרות שישראל לא הסכימה רשמית להפסקת-אש כלפיהם. אמנם, ההסכמה האילמת הזאת מופרת פה ושם, פעם על-ידי הצד הישראלי ופעם על-ידי הצד הפלסטיני, אבל בסך הכל היא מחזיקה מעמד מעבר למצופה.

הדבר אינו נובע מחולשת הארגונים החמושים. להפך: הוא אפשרי דווקא מפני שהפלסטינים החזירו לעצמם את כבודם. בארבע שנות האינתיפאדה השניה הם העמידו מתוכם מאות ואלפים לוחמים, שהיו מוכנים להקריב את חייהם. הם אילתרו כלי-נשק, כמו המרגמות וטילי-הקסאם, שצה"ל לא מצא עד כה תשובה עליהם. לכן אין הפסקת-האש כרוכה בהשפלה.

(הצד הישראלי טוען שהארגונים מנצלים את הפסקת-האש לשם התחמשות. בוודאי. הרי זה טבעה של כל הפסקת-אש זמנית: שני הצדדים מנצלים אותה להכנות לקראת חידוש הקרבות.)

שלישית, איחוד השורות. הסכמת החמאס להשתלב במסגרות הרשות הפלסטינית (אולי גם באש"ף) ולהשתתף בבחירות היא הישג חשוב ביותר. הולכת ונוצרת הסכמה לאומית, המבשרת טובות לעתיד המדינה הפלסטינית - וזאת בעיצומו של מאבק לשיחרור הלאומי.

רביעית: השינוי ביחס ארצות-הברית לעם הפלסטיני. אולי יש לשים הישג זה בראש הטבלה. בעוד שעד כה היתה עמדת וושינגטון לסיכסוך הישראלי-פלסטיני 100% לטובת ממשלת ישראל, חלה עכשיו תזוזה לטובת הפלסטינים. התמיכה בישראל ירדה ל90%-, אולי אף ל80%-.

חלק נכבד מכל ההישגים האלה יש לזקוף לזכות אישיותו של אבו-מאזן. יאסר ערפאת, מנהיג מלחמת-השיחרור, היה אדם תוקפני, ססגוני, תיאטרלי, שעורר הערצה עיוורת מצד אחד ושנאה לוהטת מצד שני. כמעט כל אדם בעולם הכיר את האיש במדי החאקי, חובש הכפייה. אבו-מאזן הוא כמעט היפוכו הגמור: אדם מופנם, מצטנע, ללא גינונים ססגוניים. כשהכרתי אותו לפני 22 שנים בתוניס, כבר לבש חליפה וענב עניבה. הוא לא מעורר התנגדות. הוא לא מתבטל אך עומד על דעתו בלי רעש וצילצולים.

יתכן שגם הטור השלילי של המאזן נובע מתכונות אלה.

ערפאת היה מפקד. אבו-מאזן הוא מחנך.

גם יאסר ערפאת העדיף תמיד הסכמה על פני כפייה. זוהי חכמת-חיים ערבית עתיקה, הקרויה “אג'מאע”. ממשיכים בדיון עד שמושגת הסכמה כללית ואחרון המשתתפים משתכנע. אצל אבו-מאזן זהו כורח המציאות.

כל העולם דורש ממנו לבצע "רפורמה". לא ברור מה זה עניינו של העולם, או הנשיא בוש, איך הפלסטינים מנהלים את ענייניהם הפנימיים, וכמה שרותי-ביטחון יש להם. (ערפאת הקים במתכוון מגוון רחב של שרותים חמושים, כדי למנוע ריכוז הכוח החמוש בידי אדם אחד, העלול לבצע הפיכה צבאית.)

אבו-מאזן נדרש לרכז את כל הכוח החמוש בשלושה שרותים. קל לעשות זאת על גבי הנייר, קשה לבצע במציאות. יש מפקדים רבים, לרובם יש פקודים המסורים להם בלב ונפש. לאיש מהם אין חשק לוותר.

בכלל קשה לבצע את הרפורמה המבוקשת. בחברה הערבית בכלל, והפלסטינים בפרט, יש חשיבות עצומה לחמולה, המשפחה המורחבת. כל נסיון לחולל רפורמה המתעלמת מהן נתקלת בהתנגדות עזה. אבו-מאזן חייב להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל, תוך יצירת הסכמה. זהו תהליך ממושך, וקשה להציג השגים מהירים.

אך המחדל העיקרי של אבו-מאזן, בעיני בני-עמו, הוא במישור הלאומי: ב100- הימים הראשונים הוא לא השיג אף הישג משמעותי אחד מצד ישראל ומצד האמריקאים.

בוש דווקא רוצה לעזור לו. הוא מרעיף עליו שבחים, דוחה את נסיונות שרון להציק לו, שולח אליו שליחים נכבדים. אבל שום תזוזה ממשית אינה ניכרת בשטח: הכיבוש הישראלי לא הוקל, ההשפלות היומיומיות במחסומים נמשכת, החומה ממשיכה להיבנות. אף מאחז אחד לא פורק, ההתנחלויות ממשיכות להתרחב. צה"ל ממשיך לפעול בתוך הגדה המערבית כבשלו, הורג פה ואוסר שם. אין תזוזה משמעותית לשיחרור אמיתי של אסירים. הישראלים ממשיכים להשתמש כלפי הפלסטינים בסגנון השחצני והמשפיל של מושל צבאי כלפי נתיניו.

כאשר מדבר בוש על מדינה פלסטינית "בגבולות זמניים", כל פלסטיני מבין שזוהי הנצחת הכיבוש על מרבית הגדה המערבית. ה"התנתקות" המהוללת נראית להם כתוכנית של שרון להפוך את רצועת-עזה לכלא ענקי, המנותק מן העולם ומן הגדה.

במוקדם או במאוחר ישאל הציבור הפלסטיני את אבו-מאזן: האם אלה הפירות של הפסקת-האש? מה הכיסוי לשטרות האמריקאיים?

לא צריכה להיות בנעיין זה שום אשליה: זוהי בדיוק כוונתו של שרון.

לגביו, האהדה שמגלה בוש לאבו-מאזן היא סכנה גדולה. מאוד לא נוח לו להתחלק בחסדי האמריקאים עם מנהיג פלסטיני. כל סטייה מן התמיכה הבלעדית של וושינגטון בממשלת ישראל מדליקה נורה אדומה בירושלים.

שרון ערמומי מדי מכדי לתקוף את אבו-מאזן חזיתית. זה היה מרגיז את בוש. הסיסמה היא: אבו-מאזן איש טוב, אבל חלש. השלטון שלו קורס. הוא אבוד.

פרובוקציות שונות באות לגרות את הפלסטינים לתגובה אלימה כדי להמחיש את חוסר-האונים של אבו-מאזן. כזאת הייתה ההודעה על 3500 יחידות-דיור חדשות במעלה-אדומים. כאלה הן התקריות, שבהן נהרגים פלסטינים, מבלי שמישהו ימצא לנכון להעניש את האשמים או להתנצל על הפרת ה"ריגעה".

בינתיים זה לא מצליח. בוש זקוק לאבו-מאזן לא פחות מכפי שאבו-מאזן זקוק לבוש. הוא מוכרח להוכיח לציבור האמריקאי והעולמי שההרפתקות הצבאיות שלו מביאות למזרח-תיכון חדש, חופשי ודמוקרטי. מכיוון שהמצב בעיראק נתון בספק, המשטר הדמוקרטי של אבו-מאזן הוא הדוגמה היחידה שהוא יכול להתפאר בה (אם כי לא ברור מה חלקו בה). קריסתו הייתה מהווה סטירת-לחי מכאיבה לבוש.

לכן, ביום ה- 100 של אבו-מאזן, החשבון שלו עדיין פתוח. כמו בני-ישראל, עליו לעשות לבנים מבלי לקבל תבן.

אבל לסיפור התנ"כי היה הפי-אנד: בני-ישראל יצאו מעבדות לחרות. כך או אחרת זה יקרה גם לפלסטינים.