העיתונות המערבית (והישראלית, כמובן) דיווחה בהתלהבות על הפגנות חסרות-תקדים נגד המשטר של חוסני מובארכ ולמען כינון דמוקרטיה. חלק מהמפגינים הם שמאליים, אך רוב המפגינים היו פעילי התנועות האיסלאמיות. המשטרה ערכה מאסרים המוניים של פעילים פוליטיים, ובעיקר בקרב ארגון האחים המוסלמים.

אין שום סימן לכך שהמשטר של מובארכ עומד ליפול. אמנם, הוא הבטיח שבבחירות קרובות לנשיאות יוכלו גם מועמדים אחרים להתמודד, אך זה נאמר בעיקר כדי לפייס את הנשיא בוש, המבקש באופן נואש להוכיח שהפלישה לעיראק גרמה להתעוררות דמוקרטית ברחבי העולם הערבי. אבל בפועל אין שום סיכוי שהמצב ישתנה. שום מועמד רציני לא יורשה להתייצב מול מובארכ.

אבל נניח לרגע שמובארכ היה נאלץ לוותר על כוונתו להיבחר מחדש, ושהיו נערכות בחירות דמוקרטיות אמיתיות. במצב היפותטי כזה, מי היה מנצח?

אחת התשובות הסבירות היא: האחים המוסלמים. להם יש, כאמור, שורשים עמוקים בקרב ההמונים. התשתית שלהם גובשה במשך חמישים שנה ויותר. שכבת העילית המצרית, שהיא חילונית, ליברלית ופתוחה לעולם, עלולה למצוא את עצמה לפתע תחת שילטונם של קנאים דתיים.

זוהי דילמה הקיימת ברוב המדינות הערביות: בבחירות דמוקרטיות אמיתיות ינצחו דווקא הכוחות האיסלאמיים, השוללים לחלוטין את חזון המדינה החילונית, הדמוקרטית והליברלית, שעליה חולם בוש.

ניסוי כזה כבר היה. באלג'יריה נערכו בחירות דמוקרטיות. בסיבוב הראשון התברר שהכוחות האיסלאמיים עומדים לנחול ניצחון מוחץ. הצבא התערב ומנע את הסיבוב השני. התוצאה הייתה מלחמת-אזרחים נוראה, אכזרית מאין כמוה, שהפילה מאות אלפי קרבנות. עכשיו מנסים להשיג פשרה.

בבחירות בעיראק, שעליהן גאוות בוש, נחלה המפלגה השיעית ניצחון גדול. בראשה עומד מנהיג דתי, עלי חוסייני אל-סיסתאני, שעל פיו יישק דבר. למרבה המזל, הוא שונה מאוד מחבריו באיראן, המדינה השיעית (הלא-ערבית) השכנה. בניגוד לאייתוללות באיראן, המנהלים את המדינה, מאמין האייתוללה אל-סיסתאני שלא כדאי למנהיגות הדתית להיות מעורבת בגלוי בחיים הפוליטיים, פן תצא ניזוקה. אבל גם הוא שואף למדינה שבה תשלוט ההלכה האיסלאמית.

בינתיים נתקלת שאיפה זו במחסום. כדי להשיג את הרוב הדרוש לבחירת נשיא ולחקיקת חוקה, זקוקים השיעים בעיראק לברית עם הכורדים, שהם מוסלמים-סונים. הכורדים רוצים אוטונומיה עד כדי כמעט-היפרדות, והם מתנגדים בהחלט לכפיית משטר דתי. התוצאה: אין נשיא, אין חוקה, הכל תלוי ועומד.

בתורכיה הסמוכה (שהיא מוסלמית אך לא ערבית) ניצחה בשעתו מפלגה איסלאמית בבחירות. כשהחלה לחוקק חוקים דתיים, התערב הצבא, הרואה את עצמו כשומר תורתו החילונית של אתאתורכ הגדול, אבי תורכיה החילונית המודרנית, וסילק אותה מהשלטון. בבחירות האחרונות ניצחה מפלגה מוסלמית מתונה יותר, המכלכלת את מעשיה בזהירות. בין השאר, מפני שהיא שואפת להצטרף לאיחוד האירופי, שאינו מתלהב מהרעיון לקבל לשורותיו בפעם הראשונה מדינה מוסלמית. חקיקת חוקים דתיים עלולה לסגור בפניה את הדלת האירופית.

כמעט בכל המדינות הערביות קיימת האפשרות שבבחירות חופשיות באמת יגיעו לשלטון כוחות איסלאמיים פחות או יותר קיצוניים. הדיקטטורות הקיימות בארצות ערביות כה רבות – לוב, ירדן, סודאן, סעודיה, מדינות המפרץ ועוד – טוענות שהן דרושות כדי לחסום את עליית הקנאים האיסלאמיים הקיצוניים.

כבר ראינו שבחירות דמוקרטיות אינן מבטיחות בהכרח את בחירתם של דמוקרטים. הדוגמה הקלאסית היא גרמניה. המפלגה הנאצית נבחרה בבחירות דמוקרטיות (אף שמעולם לא השיגה 51% מהקולות). מפלגה כמו הטליבאן יכולה בהחלט להגיע לשלטון בבחירות חופשיות, ואז להטיל על החברה מישטר איסלאמי קיצוני, לדכא את הנשים ולרדוף מתנגדים.

הטכניקה הדמוקרטית – בחירות רב-מפלגתיות, מערכת-בחירות חופשית, גישה חופשית לתקשורת – אינה מבטיחה כשלעצמה את ניצחון הדמוקרטיה. דרושה מציאות חברתית מתאימה, צריבת הערכים הדמוקרטיים בתודעת הציבור, הסכמה לשלטון הרוב ולהבטחת זכויות המיעוט. בהעדר מציאות כזאת, הבחירות הן כלי ריק. מתוך הקלפי עלול לפרוץ הג'ין של הפונדמנטליזם האיסלאמי, כשם שמתוך הקלפי האמריקאית פרץ השד של הפונדמנטליזם הנוצרי.

מה המצב בקרב העם הפלסטיני? יש שם התלהבות גדולה לדמוקרטיה. היא לא נולדה אחרי מותו של יאסר ערפאת, כפי שנדמה לרבים. כבר לפני תשע שנים נערכו ברשות הפלסטינית בחירות דמוקרטיות אמיתיות, שצוינו לשבח על-ידי מפקחים בינלאומיים בראשות ג'ימי קארטר. אבל אישיותו הדומיננטית של ערפאת וריכוז הסמכויות בידיו טישטשו במידת-מה את ההישג האדיר הזה.

עכשיו שוב עומדות להיערך בחירות למועצה המחוקקת (הפרלמנט של הרשות הפלסטינית) ולרשויות המקומיות. בפעם הראשונה תשתתף בהן תנועת-החמאס, והכל מנבאים לה הישגים גדולים. כמו ברוב הארצות המוסלמיות, התנועה הדתית מופיעה כגוף בעל תודעה חברתית חזקה, שאינו נגוע בשחיתות. לכך נוספת, כמובן, ההילה של התנגדות חמושה לכיבוש.

אני חושב שהשתתפות החמאס בבחירות היא תופעה חיובית. החברה הפלסטינית עצמה צריכה להכריע בין עתיד דמוקרטי-חילוני לבין עתיד דתי. אני מקווה, כמובן, שהכוחות החילוניים ינצחו. אבל אני משוכנע שהדוגמה התורכית עדיפה על הדוגמה האלג'ירית – שהשתלבות הכוחות הדתיים בתהליך הדמוקרטי עדיפה על דיכויים בכוח. ההשתלבות יכולה למתן את הכוחות הדתיים. הדיכוי גורם להקצנה.

(זה הוכח גם אצלנו: השתלבות ש"ס במערכת הפוליטית הייתה לטובה, בעיטת הפונדמנטליסטים היהודים - המתנחלים ובעלי-בריתם - במערכת הדמוקרטית עלולה לגרום לתוצאות חמורות.)

התוצאה של התהליך כולו בעולם הערבי עלולה להיות שונה מאוד מהתמונה העומדת לנגד עיניהם של פוליטיקאים מערביים שטחיים, מסוגו של בוש. החברה הערבית שונה מהחברה המערבית, ודמוקרטיה ערבית לא תהיה העתק מדויק של הדמוקרטיה המערבית. אבל, כמו שאמר פעם מלך פרוסי גדול על הסובלנות הדתית: "כל אחד צריך להגיע אל האושר בדרכו שלו."