דעות 

עדותו של חגי מטר


עדות זו היא כתב האשמה חריף נגד הכיבוש
  1. ה''ניר סקול'' ואוסאמה

    בכיתה ט' הזמין אותי מורה אחד, שידע שאני מתעניין באקטואליה ובמצב בשטחים, להצטרף לפרויקט ירדני-ישראלי-פלסטיני בשם ה"ניר סקול". נראה לי מעניין ללמוד ביחד עם פלסטינים, והסכמתי. כך, בקיץ 99', ביליתי שבועיים עם 60 בני-נוער מישראל, מירדן ומהשטחים, וגרנו ביחד שבוע באכסניה בישראל ושבוע במלונות בירדן. למדנו ביחד קרדיולוגיה, רפואת הלב, ולא ממש דיברנו על פוליטיקה, על "המצב". היינו חברים טובים, ולצד הלימודים למדנו להכיר אחד את השני דרך פעילויות, מוזיקה וכו'. לעיתים נדירות מישהו סיפר סיפור שהיה לו במחסום, אבל לרוב זה פשוט לא עלה. החוויה הזאת הייתה מאוד חשובה מבחינתי; הפעם הראשונה בה פגשתי פלסטינים. אני אחזור לסיפור הזה בהמשך.

    באותם ימים הצטרפתי לפרויקט "דלתיים פתוחות" עם אמי. התכתבנו עם עציר מנהלי בשם אוסאמה ברהאם, שישב בכלא כמה שנים ללא משפט. הייתי מספר לו על חיי, והוא דיבר על עברו, תוכניותיו לעתיד, ועל התנאים בכלא. הוא היה מתאר לי את העולם שהיה רוצה לראות, בו היהודים והפלסטינים חיים בשלום – ואנחנו נוכל להיפגש. התכתבנו במשך זמן רב, ובמשך כל הזמן הזה הוארכו צווי המעצר שלו שוב ושוב… כשהמקרה של אוסאמה הגיע לבג"ץ (הוא היה העציר המנהלי הפלסטיני הותיק ביותר – שש שנים בכלא ללא משפט) – פתאום שוחרר, "בתנאי" שיחתום על הצהרה שלא ינקוט באלימות או ישתתף בפעילויות של ארגוני הטרור. אני יכול להעיד שהיה חותם על אותה הצהרה גם שנים לפני כן. אוסאמה תמיד היה אומר לי: "הם אומרים לי: 'אתה בג'יהאד', אני אומר שאני לא. הם אומרים שכן, אני אומר שלא".

    כשאוסאמה שוחרר נסענו לבקר אותו בחגיגה גדולה שהתקיימה בביתו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בשטחים, בכפר פלסטיני. בבית המשפחה ראיתי חורים, וכמה ספות הרוסות. הילדים של אחיו דיברו רק ערבית, וחזרו ואמרו "יהוד, יהוד" – הבנתי שמדובר בחיילים. נדהמתי לראות חיים אחרים לגמרי, 20 דקות מהבית שלי. מי היה מאמין שאפשר איפשהו לקנות פחית שתייה בחצי שקל?!

    אוסאמה הראה לנו בהתרגשות פיסת אדמה שעליה תכנן לבנות את ביתו. במבט לאחור אני מבין איזה אירוע גדול זה היה בשבילו – לצאת מהכלא בגיל 30, ופתאום להתחיל את החיים. חשוב לציין שאוסאמה אינו היחיד שעבר "חוויה" כזאת. מדובר במאות, ואולי אלפים, שישבו חודשים ושנים בכלא מבלי להישפט או אפילו לדעת במה הם מואשמים או כמה זמן מעצרם עתיד להמשך. עם תחושה כזאת אני יכול להזדהות עכשיו יותר מאשר בעבר, כי רק לאחרונה ישבתי גם אני חודשים על חודשים בכלא, כשה"דין המשמעתי" משמש כמקביל להארכת צווי המעצר המנהליים. הידיעה שתאריך השחרור שלך יכול להדחות בחודשים באופן שרירותי היא קשה, ולא הייתי מאחל אותה לאף אדם.

  2. עם "גוש שלום" בשטחים.

    ביקורי הבא בשטחים היה במסגרת פעילות עם תנועת "גוש שלום", באזור סלפית. ביקרנו אדם שאיתרע מזלו , ואדמותיו עמדו בצד הלא-נכון של הכביש. הן היו בשטח C, ונגמרו ארבעה מטרים משטח B. בעל האדמות לא הצליח להשיג אישור בנייה מישראל, ונאלץ לבנות ללא אישור. צה"ל הרס את הבית, הוא בנה אותו שוב, וצה"ל שב והרס. אנחנו השתתפנו בבניין הבית השלישי. לימים נודע לי שהבית נהרס שוב. אלפי בתים נהרסו בגלל שנבנו באופן "בלתי חוקי" בלית-ברירה, מאז 67' ועד האינתיפדה הנוכחית.

    בהמשך הביקור בשטחים הגענו למחצבה הרוסה באותו האזור. הבעלים סיפר לנו שהיה מייצר לבנים בשביל ההתנחלויות במשך שנים. יום אחד באו אליו כמה סוכני שב"כ, וביקשו שיגיד להם שאיש מסוים בכפר הוא פעיל החמאס. הוא ידע שהאיש הנידון אינו איש חמאס, וסירב לשתף פעולה. כעבור שלושה ימים הגיעו דחפורים והרסו את המחצבה. ארגון "בצלם" מציין, בדו"ח על עצירים מנהליים, כי: "לא פעם מאיים השב"כ בהגשת כתבי אישום נגד פלסטיני הנתון בחקירה, אם לא יספק מידע כנגד אדם אחר. הטלת החיסיון על מקור זה, שוללת מהעציר את האפשרות להוכיח שמוסר המידע פעל מתוך מניעים אישיים, ומסר מידע שקרי." ובהמשך: "הסתמכות (של בית הדין הצבאי, ח.מ.) על מידע חסוי מעידה על אמון מוחלט של המערכת המשפטית בשב"כ ובשיקול דעתו. נראה כי אמון זה לא פחת גם לאחר שנודעו המקרים הרבים בהם הטעו חוקרי השב"כ שופטים ואף שיקרו להם. מתן עדויות שקר בידי השב"כ הביא להקמת ועדת חקירה ממשלתית בשנת 1987 (ועדת לנדוי). דו"ח הועדה תאר את נוהלם של אנשי השב"כ למסור עדויות שקר בבתי המשפט, במטרה למנוע פסילת עדויות שנמסרו בכפייה." ("שבויים של שלום", יוני 1997, בצלם).

    כך נתקלתי שוב בשרירותיות בה ניתן לשים אדם כאוסאמה בכלא, ולחליפין – להרוס חייו של אחר ע"י בולדוזר.

  3. האינתיפדה.

    ואז פרצה האינתיפדה. בטלפון, באינטרנט ולבסוף גם בפגישה מיוחדת, דיברתי עם חבריי מה"ניר סקול". בקיץ 2000 היה איחוד מרגש של הקבוצה. כולם הגיעו, והיינו מאושרים ביחד. חבר טוב שלי מרמאללה, סארי, ואני, הופענו עם שיר שכתבנו על החוויות הנהדרות של ה"ניר סקול". ההבדלים בין נציגי הארצות השונות כמעט ונעלמו. הפרידה לוותה בחיבוקים ובדמעות. בפגישה אחרי פרוץ האינתיפדה באו כמעט כל הישראלים, אבל רק 6 מ20 הפלסטינים, וגם אלה באו למרות לחץ חברתי שלא להגיע. הריחוק והניתוק היה ברור. נו'הה מבית-ג'אלא בכתה כשדיברה על לילות של הפצצות, מוהנד מטול-כרם דיבר על מעצר של שלושה ימים בתנאים קשים, וסארי סיפר על חבריו שנהרגו בזמן ההפגנות ברמאללה. משקיפי "בצלם" צפו באירועים בצומת אל-בירה, ליד ביתו של סארי, וכתבו: "השימוש בתחמושת חיה נעשה גם במקרים בהם לא נשקפה סכנת חיים לאנשי כוחות הביטחון. הירי נעשה לכיוון המפגינים, חלקם הגדול ילדים, שיידו בעיקר אבנים והבעירו צמיגים… בכל המקרים נעשה הירי של הפלסטינים לאחר שההפגנה התקיימה כבר למעלה משעה, ולאחר שהחיילים ירו כבר כדורי גומי ואש חיה. דווקא לאחר שהפלסטינים ירו, הפסיקו החיילים לירות ולא הגיבו… במהלך הימים בהם צפו אנשי "בצלם" בהפגנות בצומת איו"ש נהרגו שני פלסטינים. שניהם נורו כאשר לא נשקפה סכנה לחייהם של החיילים ושניהם נהרגו לפני שהיה ירי מהצד הפלסטיני. ממספר תצפיות מדגמיות שערכו אנשי "בצלם" במקומות אחרים בשטחים, עולה כי דרך זו של פיזור הפגנות היא מדיניות של הצבא בכל רחבי השטחים ולא רק בצומת איו"ש." ("איפוק מדומה", דצמבר 2000) חשוב לציין שאחד מאותם שני פלסטינים שהוזכרו בדו"ח היה חבר של חברי סארי.

    באותם ימים נאמר ל"בצלם" ע"י סגן התובע הצבאי הראשי בפרקליטות כי: "לעת עתה, בניגוד לתקופת האינתיפדה, צה"ל לא חוקר את מקרי המוות והפציעה של פלסטינים שאירעו בשטחים." עם זאת, מסר דובר צה"ל כי: "כל מקרה בו השתמשו חיילי צה"ל באמצעים לפיזור הפגנות או בירי חי הינו תגובה מדויקת כלפי מקורות ירי וכלפי גורמים המאיימים לפגוע בחיי אדם" (דו"צ, 2.10.2000). ובמועד אחר: "כל כדור שנורה ע"י חיילי צה"ל, נורה במקרה של סכנת חיים. הירי כוון במדויק, אך ורק כנגד אותם פלסטינים שסיכנו חיי אדם." (28.6.00). "בצלם" טוען כי: "אמירות מסוג זה… אינן יכולות להישמע, ובוודאי שלא להתקבל, כל עוד לא בוצעה חקירה לגבי כל אחד מהמקרים." מסקנתו, איתה אין לי ברירה אלא להסכים, היא ש: "המסר שמועבר לכוחות הפועלים בשטח הוא שלא תפתח נגדם חקירה, גם במקרים בהם יפעלו בניגוד להוראות."

  4. תעאיוש – שיירות ראשונות.

    בעקבות "אירועי אוקטובר" בתוך ישראל עצמה, במסגרתם נורו למוות 13 אזרחים ישראלים ע"י כוחות הביטחון, הוקם ארגון "תעאיוש – שותפות ערבית-יהודית". הארגון התחיל לפעול למען סולידריות ערבית-יהודית בתוך ישראל וכן בשטחים הכבושים.

    אני הצטרפתי לשיירה השלישית של תעאיוש לאזור סלפית. הבאנו אוכל ושתייה לכפר הנצור יאסוף. חלפנו על-פני התנחלות תפוח, החולשת על כביש הגישה ליאסוף. בתוך הכפר צעדנו יחד – פלסטינים ויהודים, אזרחים ישראלים ושאינם אזרחים. התחלנו לפרוק את המזון מהמשאית למחסנים בלב הכפר. הפעולה הייתה שקטה והתקדמה יפה. פתאום צצו חמישה קומנד-קארים של מג"ב. ללא שום התגרות מצד הפעילים, עלו החיילים על המשאית, דרכו על האוכל והכו את הפעילים. מצלמות הCNN תיעדו את האירוע. כשיצאנו מהיישוב נעצרו כמה פעילים. הם שוחררו מבלי שיוגשו כתבי אישום. בלילה פרעו מתנחלים מכפר תפוח בכפר, שרפו מכוניות וירו בבתים. זו הייתה דרכם "לחנך" את תושבי הכפר שלא לשתף פעולה איתנו. צה"ל לא התערב, ואיש לא נעצר בעקבות הארוע.

    כמה שיירות מאוחר יותר הגענו לכפר בורקין. במרחק כמה ק"מ מהכניסה הראשית לכפר היה מחסום-עפר שלא אפשר מעבר משאיות. נאלצנו להעביר את האוכל שהבאנו במכוניות פרטיות עד הכפר. כמה שבועות לאחר מכן, בורקין זכה לפרסום בכתבה של "ידיעות אחרונות" על מצב המים בשטחים (200,000 צמאים למים, המוסף לשבת, 3.8.01). בורקין אינו מחובר לרשת המים, כמו שהייתה חמישית מאוכלוסיית הגה המערבית, אחרי 28 שנות שליטה ישראלית. בראיון עם דובר המנהל האזרחי בעיתון, נאמר:

    דובר: "לא מצאנו מקור למשוך ממנו מים"

    ידיעות: "ואיך נמצא מקור למשוך ממנו מים להתנחלות ברוכין, שזה עתה הוקמה מול בורקין?"

    דובר: "כנראה שהמקור לא מספיק לשני היישובים"

    ידיעות: "אז מעבירים מים לכמה קרוונים, ולא ליישוב של אלפי בני-אדם?"

    דובר: "זו התשובה שלנו"

    (באותם ימים היו בבורקין 2660 תושבים, ובברוכין פחות ממאה…).

    כיום 218 ישובים באיו"ש אינם מחוברים לרשת המים, ובהם 200,000 תושבים. רבים מהיישובים כמו בורקין משתמשים במים המגיעים במכליות מים – אבל מחסומי עפר מהסוג שראיתי מונעים את הגעתן. צה"ל טוען שהוא מאפשר מעבר אספקה הומניטרית – אבל במחסום לא מאויש שכזה, אין אפשרות כזאת. מעדויות שגבה "בצלם" אני מבין שגם במחסומים מאוישים המצב לא הרבה יותר טוב. בעדות אחת ("מים עד נפש", יולי 2001) מספר נהג מכלית מים כי חיילים עצרו אותו במחסום: "לבסוף, לאחר ויכוח ארוך… הם הרשו לנו להמשיך את הנסיעה. אחד החיילים פתח את ברז המכל לפני שהורה לנו לעזוב את המקום מיד. התחלנו לנסוע לכיוון הכפר, בעוד המים זורמים מהמכל…" בתגובה נמסר מדו"צ: "המדובר בבדיקה שגרתית… למען ההגנה על היישוב והשמירה על הביטחון". מעניין על איזה יישוב הגנו על החיילים. בטוח לא על אל-מג'אז, לשם יועדו המים… נהג אחר מספר: "אמרתי לו שאני צריך להעביר מים לתושבים ולחיות בכפר. בתגובה הוא אמר לי "שימותו, אסור לך לנסוע בדרך הזאת."… לאחר מכן הם פתחו את ברז המכלית והתחילו להשפריץ עלי מים…"

  5. טיפול רפואי.

    מחסומים נוספים מסוג זה ראיתי באזור בית-אומר ובאזור בית ג'אלא (שם דיברתי בטלפון עם חברתי נו'הה, אבל כוח צה"ל עמד בין מיקום קבוצת הפעילים לבין ביתה במורד-הרחוב ומנע מאתנו להיפגש…). בבית ג'אלא ראיתי אמבולנס תקוע מול מחסום עפר. ליד רמאללה, במחסום קלנדיה, ראיתי אמבולנס תקוע בפקק בדרך לנקודת הבידוק. גם אם עבר בסופו של דבר, עברה לפחות חצי שעה עד שיכול היה בכלל להגיע למחסום. לפי נתונים של ארגוני זכויות אדם שונים, מתו מתחילת האינתיפדה לפחות 75 פלסטינים כתוצאה ממניעת טיפול רפואי. דו"ח "בצלם" מיוני 2001 ("ללא מוצא") מסיק ש: "מדיניות המצור הישראלית יוצרת באופן בלתי-נמנע פגיעה באוכלוסייה האזרחית; עיכוב חולים ופצועים בדרכם לטיפול רפואי הוא רק היבט אחד… של פגיעה זו". במסגרת הדו"ח מובאות עדויות רבות. באחת מהן מתאר אדם, שנהג עם אב ובנו החולה לבית החולים, את יחס החיילים במחסום. לאחר שיצאו ממחנה הפליטים בחאן יונס בשעה שש בערב, נעצרו במחסום תופאח: "מתוך המחסום המוקף בבלוקים וברזנט בצבע חאקי קרא לעברנו אחד החיילים שנחזור לאל-מווסי. אמרנו שאנחנו רוצים להגיע לבית חולים. הוא אמר שנית שנחזור לאל-מווסי. ירדנו מהרכב ונשאנו את קיפאח בידיים על מנת להראות אותו לחיילים. החיילים אמרו לנו לחזור, ואמרנו להם שהחולה עלול למות. החייל אמר: "אני אהרוג אתכם איתו" ושמענו אותו דורך את נשקו." הם חזרו למחסום הקודם וחיכו שם עד שמונה וחצי – יותר משעתיים. "בזמן הזה קיפאח שכב על הארץ וראשו מונח על ברכי אביו. קיפאח עצם את עיניו והפסיק לזוז, נשם ולא דיבר". קיפאח נפטר בבית החולים.

  6. דרום הר חברון.

    אחת מהחוויות היותר מרתקות וקשות שהיו לי בשטחים הייתה בדרום הר-חברון. למרות שמספר רב של החלטות בג"ץ קבע שאין לפגוע בקהילות החיות סביב העיירה הפלסטינית יטא, פעלו כוחות צה"ל והמנהל האזרחי באזור שוב ושוב והרסו בתים, פחונים ומערות של כ1,000 תושבים פלסטינים החיים באזור.

    הדבר הבולט ביותר לעין בנסעך באזור המדברי של דרום הר-חברון הוא מספר קטן של התנחלויות יהודיות. עותניאל, בית חגי, ובעיקר סוסיה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את סוסיה, על בתיה הלבנים, גגותיה האדומים, מדשאותיה הירוקות ו"מרכז הפיס" הענקי בצבעי כחול-לבן שלה, עומדת בגאון מעל הריסות המערות של הפלסטינים שחיו בטווח בינה לבין יטא. לסוסיה יש כביש גישה – לאזור המערות אין. לשם נסעתי במסגרת אחת משיירות "תעאיוש" בהן השתתפתי.

    מראה המערות ההרוסות היה מזעזע. אבל מזעזע יותר היה מראה מאגר המים שהושמד ע"י הצבא. המראה של מאגר-מים הרוס בלב המדבר הוא משהו שלא אשכח. ניסנו לשקם את הבורות, אבל הנזק שנגרם מפגיעת האבנים שנדחסו פנימה ע"י הצבא היה בלתי הפיך. פעילי "בצלם" שהיו במקום איתנו תיעדו את שראינו בחוברת "מים עד נפש": "בנוסף להריסת סככות, גדרות ותנורי אפייה, שפכו חיילי צה"ל ואנשי המנהל האזרחי אבנים וחול לתוך שישה בורות חפורים בסלע. הבורות האלה שימשו את התושבים לאגירת מי הגשמים בחורף ולאגירת המים אותם הם קונים בעיירה יטא בחודשי הקיץ, הן לשימוש במשק הבית והן להשקיית הצאן והגידולים החקלאיים. כתוצאה מערבוב המים שנשארו בבורות עד אותו היום עם האבנים והחול, הפכו המים לבלתי ראויים לשימוש. המשפט ההומניטרי הבינלאומי אוסר על כל תקיפה או השמדה של מתקנים החיוניים להישרדותה של האוכלוסייה האזרחית, יהיו הנסיבות אשר יהיו. יתרה מזאת, חל איסור מפורש על תקיפת מתקנים המשמשים לאספקת מי-שתייה ומים להשקיה."

    בדו"ח מיוחד של הארגונים "תעאיוש", "המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית", "רבנים לזכויות אדם", ו"הועד למניעת הריסות בתים" על גירוש הפלסטינים מדרום הר-חברון, מתוארת השיירה בה השתתפתי: "בשל מצוקת המים בסביבה צורפו שתי מכליות מים, שתכולתן הוערתה לאחד הבורות בשטח… בלילה שלמחרת החל הצבא במסע גירוש נוסף… בין השאר הושחת בור המים שמולא אך יום קודם לכן."

    בשיחה עם אב למשפחה שאת ביתה הרסו, שמעתי סיפור נורא. בימים שלאחר הרס המערות ישנו התושבים מתחת לכיפת השמים. כל לילה היו מגיעים חיילים ויורים רימוני הלם כדי להבריחם. לילה אחד הגיעה קבוצת חיילים ותפסה את הילד בן ה10 באותה משפחה. הם הכריחו אותו להוריד את נעליו, בקור, ולרוץ יחף בשדה קוצים. לאחר מכן הם אמרו למשפחה שעליהם לעזוב, ולעבור לגור ביטא.

    בפעם השניה שהגענו לאזור היה מחסום צבאי קרוב לכניסה להתנחלות סוסיה. נאמר לנו שהוטל על האזור צו "שטח צבאי סגור", ואסור לאזרחים ישראלים להיכנס. עם זאת, ראינו תנועה ערה של מתנחלים שבאו ויצאו מהיישוב. כלומר – היה מדובר בשטח צבאי סגור סלקטיבית – עם כניסה למתנחלים, אבל לא לפעילי שלום. בדו"ח המיוחד של ארבעת הארגונים דווח כי: "ב26.10.01, כשביקשו פעילי תעאיוש להבטיח את שלומם של התושבים במהלך מסיק הזיתים, הכריז הצבא על האזור כשטח צבאי סגור… ומנע את כניסתם. במכתב מן ה11.12.01 מאשרת סרן רוית נגר מפיקוד דרום שהצו הוצא "לקראת הפגנת תמיכה ושיקום" של פעילי תעאיוש." אירוע דומה ניתן למצוא בדו"ח מקרה 10 של ארגון "בצלם", בו מתואר מקרה שקרה יותר מפעם אחת בעת עונת מסיק הזיתים. תושב הכפר עינבוס מספר על המסיק שהופרע ע"י מתנחלים. צה"ל הגיע בליווי כוחות משטרה: "השוטרים הורו לנו לסגת כמה שורות עצים אחורה, והבטיחו לנו שנוכל לחזור לשם מאוחר יותר. אבל אז הגיע מפקד צבאי והודיע כי השדה הוכרז שטח צבאי סגור וכי המסיק לא יוכל להמשך באותו יום. הוא הורה לנו לחזור אל הכפר בשעה שהמתנחלים נשארו במקום." מהישנות המקרים אני מסיק שמדובר במדיניות של צה"ל: גירוש או הגבלת חופש-תנועה של אוכלוסייה פלסטינית או של פעילי שלום, תוך מתן יד חופשית ותמיכה במתנחלים.

    לפני שאפנה לנקודה הבאה ארצה להוסיף רק מעט על ההיסטוריה של אזור דרום הר-חברון, המיושב בערך משנות השלושים של המאה ה19, ועל הסיבות ליחסו של הצבא לתושבים כפי שאני רואה אותן.

    מתוך הדו"ח המיוחד: "במהלך שנות השבעים הוכרזו שטחים נרחבים בדרום הר חברון כשטחים צבאיים סגורים, בתוקף צווים צבאיים של מפקדי האזור. מאז חודשו הצווים האלה פעם אחר פעם. הנימוק הרשמי להכרזה על השטחים כסגורים היה "צרכים ביטחוניים" כמו גם הפיכתם של השטחים לשטחי אימון עבור יחידות צה"ל. בפועל לא השתמש צה"ל בשטחים אלו לאימונים." לא נראה לי סביר להכריז על אזור מגורים של אלפי אנשים כעל שטח אימונים צבאיים, כמו שלא יעלה על דעתו של אף אחד להכריז, למשל, על פתח תקווה כעל שטח אימונים צבאיים. בנוסף, ברור לחלוטין מהמציאות בשטח שלא בכך מדובר. אפילו מי שהיה בזמנו אלוף פיקוד המרכז, וכיום הוא הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, הודה בכך בפגישה שהתקיימה בינו לבין קבוצת סופרים ב15.2.00. "בצלם" מביא מדברי הסופר דוד גרוסמן שנכח בפגישה: "האלוף אמר לסופרים כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור יישאר בשטחה של ישראל" (דו"ח מקרה 9, פברואר 2000). חשוב גם לציין שבמקביל לגירושים ההמוניים המתבצעים באזור, ההתנחלויות וה"חוות" היהודיות באזור ממשיכות להתרחב ולגדול ללא שליטה או הגבלה. אני באמת מאמין, בין היתר בגלל דבריו של הרמטכ"ל עצמו, שמטרתה של ישראל היא להשאיר "רצועת בטחון" שבה לא יישאר ולו ערבי אחד. הלוואי שמישהו היא מוכיח לי אחרת.

  7. בתוך גבולות 67'.

    אני רוצה לסטות מעט מהנושא המרכזי, דהיינו – פעולות צה"ל בשטחים כפי שאני ראיתי אותן, ולפנות לכיוון קצת אחר, אבל חשוב לא פחות.

    בקיץ 2001 ובקיץ 2002 השתתפתי במחנות עבודה של תנועת "תעאיוש" בכפרים לא מוכרים של אזרחים ערבים ישראלים, בתוך תחומי הקו הירוק. המחנה הראשון התקיים ביישוב דאר אל-חאנון בוואדי ערה. דאר אל-חאנון נוסד ב1925, ועד היום לא זכה להכרה מצד המדינה. אין מחלוקת שאדמות היישוב שייכות ליושביו, אבל מסיבה לא ברורה האדמות רשומות כאדמות חקלאיות שהבנייה עליהן אסורה. כך נמצא היישוב במצב בלתי אפשרי; אזרחי המדינה שלא מקבלים חשמל, מים, מערכת ביוב, כביש גישה או שירותים מינימליים מהמדינה – אבל משלמים מסים ואפילו ארנונה. התושבים ניסו לקנות חיבור לרשת החשמל בעצמם, ישירות מול חברת החשמל, אבל זו נזכרה (רק אחרי שלקחה את הכסף), שזה אזור שאסור להעביר בו רשת חשמל. כיום התושבים חיים עם גנרטור אחד לכל היישוב, ודואגים לעצמם, בעזרת כפרים שכנים, למים, ביוב, בריאות וחינוך. במשך שלושה ימים עבדנו שם, ערבים ויהודים ביחד, וסללנו כביש גישה קטן, הקמנו גן משחקים לילדים ופנינו אתר פסולת שהפריע לחיי התושבים. הרשויות עדיין משקיעות מאמץ ניכר בניסיון להרוס את הכביש שסללנו שם.

    שנה לאחר מכן פעלנו ביישוב עין-חוד. המצב שם טוב יותר, אבל לא בהרבה. אחזור ואבהיר את הקשר בין אלה לבין סירובי מאוחר יותר.

    אירוע נוסף שארע בתוך גבולות הקו הירוק וחשוב לציינו הוא הפגנה נגד כביש חוצה ישראל שהתקיימה על אדמות הכפר טירה. אחרי כישלונות המו"מ בין חברת כביש חוצה ישראל לבין בעלי הקרקעות בטירה, הופיעו יום אחד דחפורי החברה על אדמות התושבים, מגובים ע"י כ40 חיילי מג"ב. בעקבות עימותים שפרצו שם, הגיעו פעילי "תעאיוש" לאזור. כשהגענו היה שקט. הדחפורים עבדו. במרחק ק"מ מהם עמדה שורת החיילים והפרשים ומנעה מהתושבים והפעילים להתקדם. ישבנו שם בערך שעתיים, עד שפרצו שוב העימותים. החיילים פעלו בכוח לא פרופורציונלי בעליל. אני ראיתי לפחות מקרה אחד בו אדם נפל לרצפה והתחנן לרחמים, והחיילים המשיכו להכות בו באלות ולבעוט בו. אני עצמי גם חטפתי, בעיקר כשניסיתי לחצוץ בין החיילים לבין הערבים אחריהם הם רדפו, וכן כשניסיתי לצלם. תמונות שיש בידי יכולות לגבות את דבריי.

  8. עיסאוויה.

    במהלך חיי הייתי רק חמש פעמים בירושלים המזרחית. פעם אחת עם ה"ניר סקול", בטיול שלוש-הדתות, שלוש פעמים עם תעאיוש, ופעם נוספת עליה אדבר בהמשך. שלושת הפעמים עם תעאיוש היו בעיסאוויה, ליד אוניברסיטת הר-הצופים. בפעם הראשונה והשניה ראינו בתים שנהרסו ע"י הצבא בטענה שנבנו ללא רשיון. על הגבעה ממול לעיסאוויה ראינו את תנופת הבנייה של איזו התנחלות. נדמה לי שהמדובר במעלה אדומים. בפעם השלישית מצאו מחסום עפר ואבנים על כביש הגישה המחבר בין עיסאוויה לבין האוניברסיטה ושאר ירושלים. הטיעון של כוחות המשטרה ומג"ב שהיו שם היה שמחבלים שהגיעו לירושלים מרמאללה השתמשו בכביש הזה. כל פעם שאני חושב על הטיעון הזה, הוא מרתיח אותי יותר. אם מחבל מרמאללה שעשה פיגוע בת"א היה עובר בכביש י-ם – ת"א? חוץ מזה, אם ידוע שעבר דרך עיסאוויה ודרך הכביש הזה, למה מחסום העפר נמצא אחרי עיסאוויה אבל לפני האוניברסיטה? הרי זה אותו הכביש!

    המצב שנוצר כפה על תושבי עיסאוויה סיבוב ברכב שנמשך כמה שעות, דרך רמאללה והמחסומים בדרך משם לירושלים, במקום דרך שנמשכה פחות מדקה לפני כן. אם חושבים על המשפחות העובדות, ועל האספקה שצריכה להגיע למקום – דברים שביומיום – מבינים שהחיים הופכים בלתי נסבלים.

    במסגרת הפעילות ניסינו לפרק את המחסום, אבל כוחות מג"ב תקפו אותנו – שוב באלימות חסרת פרופורציה.

  9. "חומת מגן".

    באפריל של שנה שעברה לא הייתי בארץ, טיילתי בחו"ל. עם תחילת מבצע "חומת מגן" הייתי בפריז, ובמשך השבוע האחרון של החופשה ביליתי עם משפחתי שעות מול הCNN, בניסיון להבין מה קורה בארץ.

    כשחזרתי התחלתי לקרוא עדכונים באי-מייל, קראתי דוחות בעיתונות, הממסדית והלא-ממסדית. בין כה-וכה לא ניתן היה להיכנס לשטחים באותם ימים, כך שרשמיי מאותה תקופה כולם קשורים בדיווחים. לכן פשוט אקריא מאותם דיווחים. חשוב לציין שהקטעים האלה מהווים רק דוגמית מהדברים שקראתי, וגם מה שאני קראתי הוא רק מתי מעט מכלל העדויות שנאספו, ולעולם לא נדע, כנראה, מה עוד קרה שם.

    מתוך דו"ח "בצלם" על חומת מגן, עדות חייל: "כשהייתי ברמאללה נתקלתי בנוהל שנקרא 'סיר לחץ'. שלושה טנקים יורים לילה שלם על בניין כי חושבים שיש שם מבוקשים. זה היה הגיוני על מתחם צבאי אבל לא על מבנים אזרחיים…". בהמשך הוא מספר: "לפחות מג"ד אחד היה יורה על אנשים שיוצאים בעוצר לגגות… לא היה צריך לתת דין וחשבון לאף אחד." באותו דו"ח מדבר חייל אחר על העוצר ומעיד: "כולם דיברו, גם בשיחות מ"פ ומג"ד, על כך שהעוצר הוא אמצעי ענישה, שצריך לכאוב לאוכלוסייה כדי שידעו שערפאת הוא מנהיג גרוע."

    בדו"ח נפרד על העוצר ("עוצר קטלני", אוקטובר 2002) מצטט "בצלם" את דו"צ על הוראות פתיחה באש בעת עוצר: "שימוש בכוח יופעל רק לצורך השלטת העוצר כנגד מי שאינו ממלא את הוראות העוצר על אף שהובהרו לו, או לצרכי מעצרו…" וכפי ש"בצלם" מבהירים: "מדברים אלה עולה כי מותר לחיילים לירות באדם רק בשל העובדה שהוא נמצא מחוץ לביתו בזמן עוצר."

    הפגיעה בשירותי הרפואה בתקופת "חומת מגן" הייתה מוחלטת, משתקת. ביום שישי, ה12.4, פרסמה עמירה הס בעיתון "הארץ" קובץ שיחות טלפון מתוך ג'נין. אח בבית החולים של ג'נין, הנמצא כמאתיים מטר מהמחנה, דיווח ב6.4: "אנשים מתקשרים אלינו, בוכים, מבקשים שנבוא לפנות אותם, הם במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו, נפצעו בידיים וברגליים ובראש, ואיננו יכולים לעזור להם. מספרים על אנשים פצועים ששוכבים ברחובות, אנשים הרוגים, איננו יודעים את מספרם. אין חשמל בבית החולים, עובדים כל הזמן על גנרטור – עד שהדיזל ייגמר. האוכל כמעט אזל. אין מספיק תרופות. אנחנו חייבים לחסוך במים. אין מספיק חמצן, אחרי שאגף החמצן נפגע מפגיעת טיל."

    חייל ששירת בג'נין אמר ל"בצלם" ("חומת מגן"): "האמבולנסים הורשו לנסוע רק לעיר, ולא למחנה… אם היה פצוע פלסטיני באמצע המחנה אי אפשר היה לטפל בו – לפלסטינים במחנה אסור לזוז ואמבולנסים מבחוץ לא יכלו להיכנס פנימה. פינוי פצועים ע"י צה"ל התחיל… אחרי שבוע בערך. ההוראות היו לירות במא"ג על אמבולנס שידלג על נקודת הבידוק. הפקודות האלה הגיעו מהסמג"ד."

    סלימאן, רופא בבי"ח רמאללה, דיווח למערכת "כאן" ("כאן מלחמה") כך: "הנהלת בית החולים נאלצה לקבור 19 נרצחים בתוך קבר אחים כי הצבא מנע מבית החולים למסור את הגופות למשפחות. במקררים לא נשאר מקום פנוי. היום בשכם נאלצו לשמור את הגופות במקררים של גלידה."

    אמריקאית שהתנדבה בבי"ח בשכם מספרת ל"כאן": "בשכם חורבן מוחלט. בתים, בניינים, חנויות ומכוניות נהרסו. נהגי אמבולנסים אומרים שהפצועים והמתים שוכבים ברחובות. גופה אחת נאכלה ע"י כלב."

    דיווחים אחרים מספרים על השימוש ב"מגנים אנושיים". סמל נתי אהרוני סיפר ל"במחנה" ב12.4: "כבר כבשנו בעבר את הבניין הזה, ולכן היו לנו חששות שיחכה לנו שם מטען כשנגיע בפעם השניה. לפי מה שנהוג, לקחנו את אחד השכנים הפלסטינים שיסרוק את המקום. הוא פתח את כל הדלתות והארונות ולא גילה כלום. לחצנו לו את היד ואמרנו תודה, ונכנסנו פנימה." לזכותם של החיילים יאמר שהם אמרו "תודה".

    עוד על "נוהל שכן" מוסיף חייל שדיבר עם "בצלם" ("חומת מגן"): "לפני החיפוש הולכים לשכן, מוציאים אותו מהבית ומורים לו לקרוא למישהו מהבית שרצינו… אם מתכננים משהו, הוא שיחטוף את מה שלא יהיה… כשאף אחד לא מגיב, צריך להגיד לשכן שיהרגו אותו אם אף אחד לא ייצא… התדריכים היו ברמת מ"פ או מפקד המחלקה… ההוראה הייתה לפחות מרמת החטיבה ומעלה."

    זוועות "חומת מגן" מגיעות לכל תחום: הרס וביזת ציוד אזרחי, המעצרים הנרחבים והיחס במחנה עופר, היחס למפגינים וכו'. אבל אין ספק שהדבר שייזכר בכל העולם יותר מכל, הוא המאורעות בג'נין. גם אם הדיווחים על "טבח" היו מופרזים ושיקריים לחלוטין, זה לא מפחית מגודל הזוועה שהתרחשה שם. היטיב לתמצת את זה חייל שהתראיין ל"בצלם": "הכשירו את המחנה להיות מגרש גולף. זה נמשך גם אחרי הלחימה – בערך יום וחצי אחרי שלא נשמעה אף ירייה". אבל בהקשר זה אין טוב מלצטט מהמקור הכי ממסדי, "העיתון של המדינה" – "ידיעות אחרונות", בראיון עם "דובי כורדי", מפעיל ה9D ההרסני ביותר בג'נין – כפי שהכתירו העיתון.

    "זה לא הזיז לי להרוס את הבתים שלהם, כי זה חסך חיים של חיילים שלנו… אני לא הייתי מרחם על אף אחד. הייתי מוחק כל אחד עם ה9D. ככה אמרתי להם אז… אצטדיון טדי בניתי שמה בסוף… אני רציתי למחוק הכל. הייתי בוכה לקצינים בקשר שייתנו לי להוריד מלמעלה עד למטה… אף אחד שם לא סירב פקודה להוריד בתים. אין דבר כזה. כשאמרו לי להוריד בית, ניצלתי את זה כדי להוריד עוד כמה בתים… ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר… הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס… אבל לא ראיתי במו עיני אנשים שמתים לי תחת הכף, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה… אם כואב לי משהו זה שלא מחקו את כל המחנה."

    וככה זה נשמע מהצד השני. תושב המחנה מספר ל"כאן": "הדחפורים של הישראלים פתחו דרך לצבא באמצע המחנה. הם הרסו ככה אולי מאתיים בתים. אני חושב שהם לא בדקו אם יש בתוכם אנשים וכולם ברחו מבית לבית, עד שהגיעו לבית שאני הייתי… התחבאתי בחדר המדרגות עם עוד שבעה ילדים, שבע נערות ושישה גברים… ביקשתי עזרה רפואית אבל החיילים סירבו." ביום שלישי, ה9.4., קיבלה עמירה הס טלפון מיוניצ"ף באחת בצהרים: "כמאה ילדים, בני המחנה, משוטטים ברחובות ג'נין וקוראים להוריהם." ועכשיו אני עומד למשפט.

    נוכח הבחירה שבחרו ממשלת ישראל וצה"ל, אני חייב להדגיש שיש דרך אחרת – ואני ראיתי את צה"ל מדכא אותה. כשהייתי ברמאללה השתתפתי בהפגנה לא אלימה משותפת לתושבי רמאללה וליהודים וערבים מישראל. מבלי סיבה או התגרות (פרט לאחדותנו), כוחות צה"ל התחילו לירות עלינו גז מדמיע ורימוני הלם. בימים האחרונים של "חומת מגן" צעדו ב2,000 מפגינים לעבר מחסום סאלם, ליד ג'נין, עם 31 משאיות של אספקה. צה"ל מנע את כניסתנו, ואישר רק לחמש מהמשאיות להיכנס. בימי העוצר הכבד בשכם סיכל צה"ל ניסיון של פעילים להגיע לעיר. בבית לחם התקיימה עצרת של כל הארגונים בשטחים, כולל החמאס, בעד שוויון לשני העמים וסוף לשפיכות הדמים. ראשי החמאס בעיר הודיעו על הפסקת אש. כ400 פעילים מהארץ שבאו כדי להצטרף למסר הזה נחסמו ע"י צה"ל בכניסה לבית לחם, הוכו והותקפו בעזרת זרנוקי מים. למחרת "חיסל" צה"ל פעיל חמאס, והחמאס מצדו ביטל את הפסקת האש, בגלל החיסול ומניעת קיום ההפגנה המשותפת – לדבריהם. אלה ארבעה ניסיונות לשיתוף פעולה לא-אלים בהם אני לקחתי חלק, שסוכלו ע"י צה"ל.

    אנשים יכולים לבוא ולומר שכל מה שאני ראיתי זה לא יותר ממקרים בודדים, חריגות. כבר שמעתי את הטענה שלצה"ל יש "קוד אתי", יש את "רוח צה"ל", וש"צה"ל הוא הצבא ההומני ביותר בעולם". בעיני, נוכח כל כך הרבה רוע, אין שום משמעות לפקודות או ל"רוח". המציאות היא הקובעת, ו"חומת מגן" היא המציאות.

  10. רפיח.

    לא אוכל לתת עדות מקיפה ממין זה מבלי לציין, ולו בקצרה, את רצועת עזה. אני לא יודע הרבה על רצועת עזה. אני יודע שיש שם 6,000 מתנחלים ואוכלוסייה של מליון וחצי פלסטינים. חוץ מזה, כל מה שאני יודע מגיע מדיווחים – הרי אני לא יכול להיכנס לעזה. בימי ההריסות באזור רפיח ארגן "תעאיוש" איסוף תרומות מכל העולם למחוסרי-הבית החדשים. אמי ריכזה את הפרויקט. לפי נתונים "בצלם", מאז תחילת האינתיפדה ועד פברואר 2002 הרס צה"ל 655 בתים במחנות הפליטים ברצועה, בהם התגוררו בעבר 5,124 אנשים. כן הושחתו כ13,500 דונמים של שטחים חקלאיים, כשבעה אחוזים מסך כל השטחים החקלאיים ברצועה ("מדיניות ההרס"). צה"ל טוען שהכל נעשה "בשם הביטחון", אבל כמה עדויות, במיוחד כאלה של קצינים בכירים בצה"ל, מציירות תמונה אחרת.

    מתוך דו"ח "בצלם": "השמדת יבולים, השחתת שטחים חקלאיים ועקירת מטעי פרי נעשים בטענה שהפלסטינים ירו מתוכם לעבר חיילים ומתנחלים. בחלק מהמקרים הרסו כוחות צה"ל שדות של עגבניות וקישואים, שבהם לא ניתן למצוא מסתור…"

    ונתחיל במצעד הדרגות. רב סרן רמי קפלן, סמג"ד במילואים וכיום סרבן שטחים, סיפר למוסף "הארץ" (27.4.01) כך: "המשמעות של להצטיין היא לכסח כמה שיותר פרדסים או מטעי זיתים, אם נחוץ או לא נחוץ… היה רגע ששמעתי שראש הממשלה מסתייג מעקירה, ושעומדת לצאת הוראה שתאפשר רק גזימת הצמרות. התגובה של הגדוד הייתה ריכוז מאמץ כדי להספיק כמה שיותר בטרם יעצרו אותנו."

    תא"ל דב צדקה, ראש המנהל האזרחי, התראיין ל"במחנה" (28.12.01) ואמר שצה"ל הגזים בהריסות: "הם עקרו מאות דונמים של תות ומטעים וחממות, ולדעתי זה לא הגון… לפעמים אני מאשר היקף מסוים של חישוף, אבל כשאני מגיע לשטח אני מוצא היפראקטיביות מסוימת של הכוחות… אתה מתיר להוריד 30 עצים ולמחרת אתה בא ורואה שהורידו 60."

    אולי חשובה מאלה היא העדות שנותנת סיבה פוליטית להריסות, והדרגה הבכירה ביותר: אלוף פיקוד דרום בזמנו, יום-טוב סמיה. בראיון לרשת ב' שצוטט לאחר מכן ב"הארץ" (15.1.02) הוא אומר כך: "על צה"ל לגלח את כל הבתים ברצועה של 300-400 מ' מהגבול… לא משנה מה יהיה ההסכם הסופי, זה יהיה הגבול עם מצרים…" בהמשך הוא מבהיר שכמדיניות לטווח-ארוך יש להשתמש בכל תקרית כבתירוץ להורדת עוד 2-3 שורות בתים. חשוב לציין שברצועה המדוברת היו בין 350 ל500 בתים מיושבים.

    במהלך כתיבת העדות התפרסמה כתבה בעיתון "העיר" על רייצ'ל קורי, פעילה אמריקאית צעירה שנרמסה למוות ע"י בולדוזר ישראלי ברפיח בעודה מגנה בגופה על בית פלסטיני ("ילדה מוזרה בדרכו של טנק", "העיר", 27.3.03). אינני יכול להיזכר ברפיח מבלי לחשוב על רייצ'ל. ברצוני רק להביא ציטוט קטן שלה מאי-מייל ששלחה לאימה כמה ימים לפני רציחתה: "היום הלכתי על החצץ שנותר במקום שבו היו פעם בתים. חיילים מצרים קראו לי מהצד השני של הגבול: "גו...! גו...!" בגלל שטנק ישראלי התקרב. "מה שמך?", הם המשיכו ונופפו. יש משהו מטריד בסקרנות הידידותית שלהם. זה הזכיר לי איך כולנו באיזושהי מידה עדיין ילדים. ילדים סקרנים בקשר לילדה מוזרה שהולכת בדרכו של טנק. ילדים פלסטינים שנורים ע"י טנקים בזמן שהם מציצים מאחורי חומה. ילדים בינלאומיים עומדים לפני טנקים עם שלטים. ילדים ישראלים בתך טנקים, צועקים ואפילו מנופפים בידיים – רבים בעל כורחם, רבים אגרסיביים, יורים לתך בתים בזמן שהם עוזבים את המקום".

    כמו שרייצ'ל אמרה, כולנו עדיין ילדים, ואני רואה את זה בכלא ובבסיס בו אני עצור. כילד ישראלי אני מסרב להתגייס לצבא שהורס בתים של ילדים פלסטינים, ורומס למוות ילדים בין-לאומיים בדרך...

  11. עוצר בשכם ובטול-כרם.

    לקראת סיום, ברצוני לחזור לסיפור בעל אופי אישי יותר. בספטמבר 2002, כחודש עובר לכליאתי הראשונה, קיבלתי עותק של מכתב ששלחו ילדי שכם למזכ"ל האו"ם. אני מצטט קטע קטן ממנו: "אנחנו, ילדי שכם, פונים אליך בנוגע למעצר הקולקטיבי של בני עמנו בביתם. במשך שלושת החודשים האחרונים, העוצר שהוטל על שכם הוסר באופן זמני ל70 שעות בלבד. לפני שלושה שבועות התרגשנו לקראת תחילת שנת הלימודים החדשה, שהייתה אמורה להתחיל ב27.8. אבל שללו מאיתנו את הזכות לחינוך… אנחנו רוצים לפתוח את בתי הספר. אנחנו רוצים להרגיש בטוחים כשאנחנו הולכים לבית הספר. אנחנו רוצים ללמוד ולשחק ללא פחד."

    בשבילי זו הייתה טעימה קטנה ממשמעות העוצר. עוצר המוטל על כ130,000 איש. טעימה נוספת קיבלתי כשבועיים לאחר מכן. קיבלתי טלפון מארגון "חלונות". נודע לי שיש משפחה פלסטינית שנמצאת בבית החולים בת"א, וצריכה לחזור לטול-כרם. התנדבתי להסיע אותם. אספתי אותם בבי"ח איכילוב, ויחד נסענו למחסום טול-כרם. ארגון "חלונות" תיאם את כניסתם בחזרה לשטחים. אני לא יודע ערבית, ובני המשפחה לא ידעו הרבה עברית, אבל הצלחנו לתקשר בחצי-עברית חצי-אנגלית. הורים צעירים, ילד בן 6 וילד בן שנתיים הסובל מאפילפסיה. הקטן יצטרך לעבור סדרת טיפולים, ולא היה ברור להם איך יגיע לבית החולים. התחושה של פחד ושל חוסר אונים הייתה חזקה מאוד. אני לא יכול לתאר לעצמי חיים כאלה ללא בטחון בשום דבר. ראיתי את הצורך של בן ה6 בעידוד מהוריו, בהבטחה שיהיה בסדר. מה המשמעות, בשביל ילד כל כך קטן, לראות את הוריו מפחדים משני חיילים בני 19? נפרדתי מהמשפחה אחרי שעברו את המחסום בהצלחה. אינני יודע מה עלה בגורלם לאחר מכן.

  12. חירב'ת יאנון.

    ב23.10.02 נכנסתי לראשונה לכלא. ב20.10.02, שלושה ימים לפני-כן, קראתי כתבה בעיתון "הארץ": "שש המשפחות האחרונות – 40 איש בקרוב – נטשו שלשום בלילה את הכפר יאנון, הסמוך להתנחלות איתמר. לדברי תושבי הכפר, הם החליטו לעזוב את הכפר בעקבות סדרה אינסופית של התנכלויות מצד תושבי איתמר…" בעדות שנתן אחד מתושבי הכפר, הוא סיפר כי: "בתחילת עונת מסיק הזיתים החלו מתנחלים מאיתמר לירות באוויר ולעבר בתי הכפר. בהדרגה החלו הפשיטות על הכפר להתבצע בתכיפות גדולה יותר ויותר, כשהמתנחלים מגיעים אליו בשעות הלילה, מנפצים זגוגיות ויורים אל הבתים… ההטרדות הגיעו לשיאן כשמתנחלי איתמר הזרימו בתקופה האחרונה שפכים לכיוון הכפר… ביום חמישי האחרון נערכה עוד פשיטה על הכפר, במהלכה נהרס הגנרטור ששימש את ששת המשפחות שנותרו בכפר."

    באותו ערב קיבלתי טלפון מ"תעאיוש". נאמר לי שיוצאים פעילים ליאנון, כדי לשבת שם, לאפשר את שיבת המגורשים ולהגן עליהם מפני המתנחלים. הסכמתי להצטרף. למחרת ב9 בבוקר כבר הייתי על דרך העפר המובילה מעקרבה לחירב'ת יאנון, עם עוד שתי פעילות ושני פעילים.

    אין לי מילים לתאר את יאנון, כפי שנראה ב21 לאוקטובר 2002. אני יכול לספר פרטים יבשים: אחד חדר גנרטור שסיפק חשמל לכפר שלם – נפרץ ונשרף. מאגרי המים של היישוב – שלושה מכלים שחורים ענקיים – נהפכו, ותוכנם נשפך. בבתים אינספור חורים, וחלונות שבורים. יותר נורא מכל היה השקט. כפר שלם – דומם. מת. דלתות וחלונות מוגפים. אין נפש חיה. נורא מכך: סימני החיים, שננטשו רק לאחרונה. חבל כביסה. קליפות פיצוחים על הרצפה. בקבוק קולה חצי-מלא. בסיבוב במטעי הזיתים של הכפר ראינו מרחוק שני קרוואנים ועוד מבנה, שלימים נודע לי שהוא לול, של שלוחת-ההתנחלות. אני זוכר שלא היו לנו מילים גם אז. מצאנו חתולה והצעתי לקרוא לה "גלות". האחרים חשבו שאני פסימי מדי, והחלטנו לקרוא לה "שיבה".

    מתוך "חירב'ת חזעה", לס. יזהר. 1948:

    "נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: - גלות. הנה זו גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות.

    "לא יכולתי להישאר על עומדי. מקומי לא נשאני. יצאתי וסבבתי לעבר השני. שם ישבו הסומים הללו. נחפזתי לעבור מהם הצדה. יצאתי בפירצה, עליתי על החלקה המסויגת במשוכת הצבר. דברים הצטברו בתוכי. "מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה... אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעיתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה, בעצם, עוללנו כאן היום? לא היה לאן לשוטט ולא היה לאן להרחיק. ירדתי והתערבתי ביניהם כמי שמבקש משהו.

    דברים מצלצלים באזני. איני יודע מהיכן. עברתי בין כולם, בין הבוכים בקול, בין החורקים שן בדממה, החסים על עצמם ועל רכושם, בין הנלחמים בגורלם ובין הנכנעים לו חרש, בין הבזים לעצמם ולקלונם, ובין המתכננים כבר תוכניות להסתדר איך-שהוא, בין הבוכים על שדות שיישמו, ובין השותקים מעייפות, מכורסמי רעב ופחד. חפצתי לגלות בין כל אלה אם יש פה גם ירמיהו אחד קודר וגם יוקד, שמחשל זעם בתוך ליבו, קורא חנוקות לאל-הזקן, מעל קרונות הגולה...

    "השלולית שבדרך כבר נצטללה, וקמטוטים חולפים חלקת פניה חזרו מיד לעגוב על בבואת השמים. ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד, הד פסיעות, עולה באזני, הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי, אבל זעוף, ענתותי, מתגלגל כרעמים, רחוקים ומאיימים, מבשרי-קדרות, שמעבר מזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד... –

    "נתקלתי במוישה.

    'מה אתה ככה מביט עלי?' אמר מוישה.

    'זו מלחמה מזוהמת, זו,' אמרתי לו נחנק.

    'דחילק,' אמר מוישה, 'אז מה אתה רוצה?'

    "ואני דווקא רציתי. והיה לי מה לומר. רק לא ידעתי לומר דבר שהוא תבונה-מעשית ולא רק איזו התרגשות גרידא. צריך איך-שהוא לזעזע אותו. צריך בקיצור ומיד להעמידו על חומרת הדברים.

    ותחת זאת אמר לי מוישה, כשהוא הודף כובעו לאחורי פדחתו, כאחד שתשש מרוב טרדה, וכדבר איש אל רעהו, מחטט בכיסיו אחר הסיגריות והגפרורים, ומנסה להלביש מלים דבר שצץ בו זה עתה, ענה ואמר: 'אתה שומע מה שאומר לך!' אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני, 'לחירב'ת, מה-שמה-זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!'.

    "כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חירב'ת-חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית-חינוך, אולי גם בית-כנסת, יהיו פה מפלגות. יתווכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו מעשים. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהייתה פעם איזו חירב'ת-חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו, ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו, ודחפנו והגלינו. מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה?!"

    מאוחר יותר חזרה משפחה – ילד בן 10, נער בן 16, אמם ואחותה. הסתדרנו עם מעט ערבית והרבה תנועות ידיים. הם רצו לקחת אותנו לסיור במטעים. בן ה10 לא רצה לבוא, ונצמד לדלת הבית. "מוסטאוותנין…" הוא מלמל. הוא פחד מהמתנחלים. צעדנו כמה דקות, עד שהגענו לחומת אבן נמוכה בגובה 30 ס"מ. עליתי עליה. "לא! ממנוע!" צעקה אלי האם. כמה שבועות לפני כן הגיע מתנחל חמוש בזמן המסיק והבהיר להם שמאותו הרגע, אסור לאף אחד לעבור את החומה. אף אחד לא רצה לנסות מאז… אחד מראשי הכפר בא לראות מה שלומנו. הוא סיפר לנו על מתנחל בשם אברי, שדיבר איתו מעט אחרי שנשרף הגנרטור: "אני שרפתי לך את הגנרטור, ואני שלחתי את האנשים לירות בבתים בלילות," אמר לו אברי, "ובסוף – אני אשאר כאן, ואתה לא".

    בלילה היישוב היה חשוך. רק בהתנחלות היה אור. עשינו שמירות בתורנות. הלילה עבר בשקט. כל הזמן ניסיתי לחשוב מה האנשים שיושבים שם, בקרוואן, חושבים לעצמם כשהם משקיפים עלינו.

    בבוקר הייתי צריך לחזור הביתה. לארוז, להיפרד. קבוצה גדולה של פעילים הגיעה בלילה, ועוד כמה הגיעו בבוקר. הם התכוונו לצאת למסוק זיתים עם התושבים. ב9 יצא רכב לכיוון עקרבה. בדרך הייתי מאושר לראות משאית עם רהיטים, ואחריה משפחה צועדת בכיוון הנגדי, חוזרת. בעקרבה נתקלנו בכוח או"ם ובנציגים של האיחוד האירופי שהיו בדרכם ליאנון. הם שמעו שהיו שם יריות. התקשרנו לחברים בשטח, ואכן – מתנחלים התחילו לירות לעברם, והמצב מתוח. הצבא והמשטרה לא הגיעו, למרות שקראו להם.

    למחרת הלכתי לכלא. ידעתי שאין דבר נכון מזה.

  13. עדויות מהכלא, וסגירת קצוות.

    כל מה שקרה מאז הוא מבחינת סגירת קצוות. בכלא נתקלתי ברבים ששירתו בשטחים. רבים סיפרו לי סיפורים נוראיים. אבי וה"כיתה" שלו עצרו מכונית פלסטינית בדרך. הפלסטינים רעדו מפחד – והחיילים רק ביקשו סיגריות, "בשביל הצחוקים". לרוני הצלף הבטיחו יום נוסף ל"רגילה" על כל "מחבל" שיהרוג. שלומי הצנחן היה רעב, והלך לקחת עזים מילד פלסטיני שרעה את צאן משפחתו, ליד עותניאל בדרום הר חברון. חיים מה"מסייעת" של גולני תפס מחבל ליד התנחלות. המחלקה "השאילה" אותו למתנחלים ללילה. בבוקר נמצא קשור לעץ, רועד מקור, מוכה, ובשיניים שבורות. כשביקש סיגריה, הם כיבו לו סיגריה על הלשון. המ"פ שלהם רצה להרוג אותו, אבל המתנחלים כבר התקשרו לתקשורת ואמרו שהוא חי, אז זה לא ייראה טוב… ליאור מגולני כבש בתים בשכם, בג'נין ובאל-בירה שברמאללה (אולי כמה מהם של חברי?). "צריך היה להוציא מארבים מהבית," הוא היה אומר לי, ולכן נעלו את המשפחה בחדר אחד. לא נתנו להם לצאת לשירותים כי, במלותיו: "מי יודע מה הם מסתירים שם".

    נורא מכולם היה קובי. מתנחל מקרית ארבע. הוא היה מספר על ה"פרעות", כפי שהוא קרא להם, שהם עושים – מבלי שהצבא יעצור אותם. הם הרגו ילד בן 10 כי היה מטריד אותם ומקלל אותם. ילדה בת 14 בגלל שירקה על מג"בניק פעם. ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא סתם מספר, שזה לא יכול להיות. אז קראתי את דו"ח מקרה 15 של "בצלם" – וזה פשוט שם. ניבין ג'מג'ום, בת 14, נרצחה ע"י מתנחלים ב28.7.02, בשעה 14:00. אף אחד לא נעצר, אף אחד לא נשפט. כלום לא קרה. היישוב היהודי, על 400 יושביו, ממשיך לפרוע ב120,000 התושבים הפלסטינים – ואין מי שיעצור אותם. קובי תמיד היה נחמד אלי, כמו שהיה לכולם, לכל היהודים בכלא. הוא היה מצחיק, ותמיד היה מעביר לי את הגרביים לפנות-בוקר, בהשקמה, כשהיה לי קר. הניגוד בין זה לבין מקום מגוריו והדברים שהוא עושה הוא נורא מדי בשבילי.

    בעודי בכלא קיבלתי מכתב מאחת מהפעילות שנסעה איתי ליאנון לפני כליאתי. בתמונה ראיתי את ילדי הכפר הולכים לבית הספר, מחוייכים. הנוכחות של תעאיוש ושל ארגון הסולידריות הבינלאומי עזרה – והכפר שוקם, התושבים חזרו. התמונה ריגשה אותי מאוד. כשסיפרתי עליה לאדם שישב איתי, בחור בשם יהודה, התברר שהוא "נער גבעות", ואותו אברי עליו שמעתי ביאנון הוא דוגמה למופת בשבילו. בכתבה שהתפרסמה לאחרונה במוסף "הארץ" נודע לי שאותו אברי (סא"ל במילואים) מנהל מפעל שלם של הטלת טרור על תושבי הסביבה והפעילים שמגיעים לאזור. הכל כדי להרחיב את שטחה של איתמר, וללא התערבות של הצבא.

    בימים אלה אני יושב ב"מרכז נוער ונח"ל" בבית ליד. למרכז חלק עצום בקשר בין צה"ל לבין החברה האזרחית בישראל – בעיה גדולה מאוד בפני עצמה, אליה בחרתי לא להתייחס בעדותי מפאת קוצר היריעה. המרכז גם אחראי על כל הקשור בהיאחזויות הנח"ל. במהלך שהותי שם, יצא לי ללמוד על ההיאחזות החדשה של הנח"ל בנחל-עירון, ואדי ערה. במסמך המטפל בהקמת ההיאחזות מצוינות הסיבות להקמתה. אחת מהן היא: "אזור מאוכלס ע"י רוב ערבי – כ95%." איזו מין סיבה זו? בין המטרות בהקמת היישוב החדש מציינים: "1. יצירת רצף התיישבותי בין חריש לקציר… 3. שמירה על אדמות מדינה ומניעת התיישבות בלתי חוקית במרחב. 4. חיבור בטחוני ישיר, בין חריש לקציר ע"י כביש אשר יהווה דרך חלופית לכביש ואדי ערה." כמובן שכביש-גישה, חשמל, מים וכו' – על חשבון המדינה. תושבי דאר אל-חאנון, שנמצאים באותו מקום, עדיין מחכים להכרה… אני רואה בתכנית היאחזות הנח"ל החדשה תכנית שיוצרת בארץ מצב דומה לזה שבשטחים. רצף-התיישבותי-יהודי באזור ערבי, סלילת כביש חדש שיעבור דרך היישובים היהודיים בלבד וכו'. זה רק מבט קטן ומקרי שקושר בין הגזענות שראיתי בעיניי לבין המציאות והפעילות הצבאית – אפילו כשמדובר בחיל החינוך.

    הנושא האחרון שהבטחתי להתייחס אליו שוב הוא ירושלים המזרחית. ביקורי החמישי והאחרון בי-ם המזרחית היה לפני חמישה חודשים. במסגרת הכלא לקחו אותי, ועוד קומץ אסירים, לטיול בי-ם, ללמוד במדרשה התורנית הצה"לית, בעיר המערבית. הפעילות לא הייתה מבחירה, אלא כפויה. אחר הצהרים לקחו אותנו לעיר-דוד, סילוואן לשעבר. בדרך נסענו באוטובוס דרך שוק פלסטיני בירושלים הכבושה. הייתי במדי הכלא, מדי צה"ל. רציתי ליצור סולידריות עם הפלסטינים בחוץ – אבל ידעתי שזה לא אפשרי. בעיניהם, הייתי חייל כובש. שנאתי את עצמי על כך שהייתי שם, גם אם זה היה בעל כורחי. הרגשתי רע, פיזית. מאז אני בטוח אפילו יותר שאינני יכול להיות חייל בצבא הישראלי.

  14. סיכום.

    "המצב" כיום לא טוב. על זה יש הסכמה כללית, לדעתי. היטיבו לנסח זאת בפשטות קבוצת צעירות וצעירים, במכתב פתוח לרה"מ: "מדינת ישראל מבצעת פשעי מלחמה ורומסת זכויות אדם, תוך זריעת הרס ביישובים פלסטינים; הפקעת אדמות, מאסרים והוצאות להורג ללא משפט, הריסות המוניות של בתים, עסקים ומבני ציבור, ביזה, סגר, עוצר, עינויים, מניעת טיפול רפואי ובנייה והרחבה של התנחלויות – מעשים אלה כולם מנוגדים למוסר האנושי ולאמנות בינלאומיות שישראל אשררה. באמצעות מעשים אלה ואחרים מונעת ישראל בשיטתיות מהפלסטינים כל אפשרות לקיים חיי יומיום סבירים. מציאות זו מובילה לסבל, פחד וייאוש, המולידים פיגועי טרור. לפיכך, לא זו בלבד שהכיבוש אינו מוסרי, הוא גם פוגע בביטחונם של אזרחי ישראל ותושביה."

    בכל חלק מהעדות שלי ניתן למצוא, באופן ישיר או עקיף, את ההשפעה ההרסנית של ההתנחלויות על החברה הפלסטינית. 400 יהודים בין 120,000 פלסטינים בחברון, 6,000 מול מליון וחצי ברצועת עזה, 200,000 מול 3.5 מליון סה"כ. משא-נור המשבשת את כל החיים באזור ג'נין, דרך הפנאטים של אזור שכם וסלפית – בתפוח, יצהר, איתמר וכו', דרך פסגות התקועה בלב רמאללה, דרך קריית ארבע והיישובים בדרום הר חברון, ועד מורג, כפר דרום, נצרים ושאר ההתנחלויות ברצועה – החיים הפכו בלתי נסבלים למיליונים, כדי לרצות ולדאוג לקומץ אזרחים שנמצאים מחוץ לארצם. בימים אלה אנחנו עדים להחמרה נוראית בצעדים של מדינת ישראל, עם בניית "החומה" החדשה. חומה שמספחת שטחים נרחבים לישראל, שמטילה מצור נצחי ומושלם על כ200,000 איש, שמפרידה בין איכרים לאדמותיהם, ושעיקר מטרתה, שוב, לדאוג לאינטרסים של המתנחלים.

    עם זאת, אני מאמין שיש תקווה. במהלך העדות ציטטתי אלופים בצה"ל, חיילים, נתונים סטטיסטיים והרבה חוויות אישיות שלי. אני הגעתי למסקנה האישית שעלי לסרב. אבל מסקנה זו קשורה קשר הדוק באמונתי בקיומו של "צד שני", שצריך את השלום לא פחות ממני ומסביבתי הקרובה. פעילת שלום מרמאללה צוטטה בעיתון "כאן מלחמה" בעקבות "חומת מגן": "אני נחשבתי אינטלקטואלית, שוחרת שלום, פעילה. עכשיו גם אני מוצאת את עצמי רוצה שהישראלים יסבלו… אני אדם שוחר שלום, אבל אחרי חודש בעוצר גם אני אהיה מוכנה להתאבד." מוחמד כאמל, מורה בג'נין, כתב עוד לפני "חומת מגן" לעיתון "ידיעות": "מבלי להכריז על כך רשמית, פתחה ישראל במלחמה כוללת נגדנו. כולנו סובלים… היכן העם הישראלי? מדוע הוא לא רואה שיש כאן מלחמה נגד שלושה מיליוני פלסטינים? מדוע הוא שותק?" תושב חברון פרסם מכתב ב"הארץ" בעקבות רצח פלסטינים ע"י מתנחלים: "אני פלסטיני שוחר שלום. במשך הרבה שנים אמרתי לידידים ולשכנים שלי שצריך לתת צ'אנס לשלום עם ישראל… ומה אני יכול להגיד לשכנים שלי…, משפחת דרוויש, שהילד שלהם מחמוד, בן 11, נהרג לפני חודש מכדור בזמן שישב בשקט בתוך הבית שלו? … ואם אתם עושים ממשלת אחדות נגד העם הפלסטיני, אז מה אני יכול להגיד לאנשים אצלנו שאומרים שגם אנחנו צריכים לעשות ממשלת אחדות פלסטינית יחד עם החמאס והג'יהאד? … אני מתחנן בפניכם, צאו … לרחובות ותפגינו עכשיו, לפני שישפכו נהרות של דם…"

    אני מאמין שדרך הסירוב ניתן ליצור סולידריות, שתהווה – ברמה האישית בשלב ראשון – התחלה של שינוי. בעקבות פרסום "מכתב השמיניסטים" בספטמבר 2001 נכתב "מכתב המשפחות" – משפחות שאיבדו קרובים, 10 ילדים (בהם מוחמד א-דורה הידוע) ושתי נשים, במסגרת פעילויות של צה"ל. הם כותבים: "צבא הכיבוש הישראלי מיישם מדיניות שהפכה את חיינו לסיפור לא-נגמר של סבל ודמעות. בתינו נהרסו, כוח-החיים נותץ, ובנינו, בנותינו, אמהותינו, אחיותינו ונשותינו נרצחו… אנחנו סוגרים מכתב זה בתפילה שבעזרת צעירים אמיצים כמוכם, שבחרתם לקחת חלק בסיום הכיבוש הזה…, שני עמינו יוכלו להתקיים ביחד בשלום כשכנים…"

    ביותר ממקרה אחד פנו אלי אנשים בשטחים, כשהייתי שם, כדי לנסות ולהכיר אותי יותר טוב. אני זוכר בבירור לפחות שני מקרים בהם, לאחר שיחה קצרה איתי, התוודה שותפי לשיחה שהוא היה תומך בחמאס – אבל עכשיו הוא רואה שיש דרך אחרת, ויש עם מי לדבר.

    עם כליאתי, פרסמה משפחתו של אוסאמה "קול קורא" בתקשורת הפלסטינית למען שחרורי. הם עשו זאת כאקט של סולידריות מלאה בין מאבקנו למאן אוסאמה והחברה הפלסטינית, לבין מאבקם למען עצמאות, שוויון ושלום.

    בין מאות ואלפי מכתבי התמיכה שקיבלתי לכלא מהעולם היה מכתב מאם פלסטינית החיה במונטריאול. במכתבה כתבה, בין היתר, כך: "הטוב שאתה עושה היום יזרע את זרעי הדיאלוג, הרחמים, הסלחנות, הכיפור והמחשבה הביקורתית על הסכסוך בעתיד."

    מכתב אחר שריגש אותי מאוד הגיע מפלסטינית-ישראלית. היא מספרת: "בשנתיים האחרונות עברתי חוויה קשה ביותר, חוויה של ניכור, של כאב ושל הרגשת אובדן וחוסר שייכות לכל הטירוף מסביב. כמי שגדלה בבית פתוח מאוד, עם חברים מכל מוצא, גדלתי להאמין שכולנו בני אדם. שיחד, ערבים ויהודים, נצליח להביא שלום ולחיות ביחד. פעלתי לפי אמונות אלה ככל שיכולתי, בהרבה ארגונים, תוך הקרבה גדולה. ואז הגיע אוקטובר 2000 (הרשו לי לקרוא לו אוקטובר השחור) והרס את הכל… לא יכולתי לבטוח באנשים, בטוח שלא בשמאל הישראלי, שעד לרגע ההוא האמנתי בו, השמאל שנטש אותי ואת אחיי למערכה כה כואבת… בתעאיוש מצאתי קצת תקווה, ובעיקר הרבה נחמה… אך מה שמעניק לי יותר תקווה, מה שנותן לי הרגשה שעדיין המוסריות לא עזבה את אזורנו לתמיד, מה שגורם לי להאמין שיש לנו עדיין עתיד כאן, יותר מכל, זה הסירוב … שלכם."

    אחד המכתבים המרגשים ביותר שקיבלתי היה מצעיר פלסטיני שחי בשטחים. הוא כתב שכל חייו גדל וחלם על פעילות בחמאס, ותמך במתאבדים. בהמשך הוא כותב: "אבל מששמעתי על דרככם (הסרבנים, ח.מ.), הבנתי שיש פעולות שיוצרות הד גדול יותר משכל פצצה תוכל ליצור אי-פעם – וזנחתי את דרך האלימות". ביום השואה, כשאני הייתי במעצר, היה פיגוע בת"א. בחור יקר בשם רן, אותו הכרתי בעבר כאדם צעיר מצחיק ומלא חיים, מת בפיגוע. אני לא רוצה לאבד עוד חברים, ואני מאמין שרק ההתנגדות העקבית לכיבוש יכולה למנוע את זה.

    אלפי המכתבים מיחידים, קהילות יהודיות, ארגונים, מפלגות ואיגודים, בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובעולם בכלל, חיזקו אצלי את התחושה הברורה ממילא, שיש כאן איזשהו רוע, רוע אמיתי, ממשי, שחייבים להתנגד אליו. לכן אני כאן. כל מה שתיארתי הוא רק חלק מהתמונה, כפי שאני רואה אותה. בחרתי במודע ובכוונה להתמקד רק ברוע שבגזענות ובברוטליות, במיוחד באלה הטמונות בכיבוש. אבל אני יודע שצה"ל גם מנציח את השוביניזם בחברה הישראלית, מנציח את הכוחנות כדרך-החיים הישראלית, את המוות והמולדת כערכים עליונים, את שלטיתה של עליטא קטנה על מליוני ערבים ויהודים מכל מוצא, נשים וגברים, בשם "הבטחון" – שבעצם אין לאף אחד מאיתנו חלק ממנו כיום. אין לי ברירה אלא לסרב, ולפעול למען החברה המורחבת בה אני חי ע"י הסירוב, כמו גם בכל מסגרת אזרחית, חלופית לצבא, שאוכל למצוא. בעיניי ברור, שסירובי הוא סירוב מצפוני ונכון.