הטור של אורי אבנרי 

יופי של היפרדות


תסריט דמיוני: תנועה חדשה של מזרחים קמה בישראל.

התנועה מכריזה שכל הארגונים הקיימים של המזרחים מזויפים. שכולם משמשים כמכשירים בידי האליטה האשכנזית לשם המשך דיכוי המזרחים. שמפלגת ש"ס היא בדיחה עגומה, בייחוד מאז מותו של הרב עובדיה יוסף, שהיה מנהיג מזרחי אמיתי.

התנועה אומרת שהליכוד הוא המכשיר הערמומי ביותר לשיעבוד המזרחיים. השלטון האינסופי של בנימין נתניהו, התגלמות האליטה האשכנזית, מסמל את חוסר-היכולת של ההמונים המזרחיים הנבערים, המשמרים בשלטון את ביבי ואת כל הכנופייה האשכנזית שלו.

ובכן, קמה מפלגה מזרחית חדשה, בהנהגת קבוצה נמרצת של צעירים וצעירות, המעלים רעיון מדהים ומהפכני: היפרדות.

התוכנית: לחלק את מדינת-ישראל לשתי מדינות. הגבול יעבור לאורך כביש יפו-ירושלים. כל השטח שמצפון לקו זה יהיה שייך למדינת-ישראל האשכנזית, כל השטח שמדרום לו יהפוך למדינת-ישראל המזרחית.

מנקודה זו והלאה, ניתן לקרוא דרור לדמיון.

מה תהיה העמדה שלי מול התפתחות דמיונית שכזו? כשאני שואל את עצמי ברצינות, אני מוצא את עצמי במצב דו-משמעי מאוד.

אני אשכנזי. הכי אשכנזי שאפשר. נולדתי בגרמניה, שבה חייתה המשפחה שלי מדורי-דורות. אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי כאשכנזי. עצם הרעיון של להיות "אשכנזי" זר לי לחלוטין.

יתר על כן, יש לי קשר עמוק לחברה המזרחית. היה לי קשר כזה עוד לפני שארבעה טירונים מרוקאים סיכנו את חייהם הצעירים כדי להציל את חיי במלחמת תש"ח. משחר נעוריי הייתה לי נטייה לתרבות המזרחית.

לכן, איפה הייתי עומד אילו קמה תנועה נמרצת להיפרדות מזרחית? למען האמת, אין לי מושג. בוודאי לא הייתי שולח את הצבא והמשטרה לדכא את המרד. זה יהיה ממילא בלתי-אפשרי, מכיוון שרוב החיילים ורוב השוטרים הם בעצמם מזרחים.

למרבה המזל, כל הרעיון הזה מטורף בעליל. זה לא יכול לקרות. אף פחות מהרעיון של כורדיסטאן וקטלוניה.

באופן די מוזר, יש לכורדים ולקטלונים דבר אחד משותף: אני מחבב אותם.

אינני יודע מתי התחלתי לחבב את הכורדים, ומדוע. בימי נעוריי נחשבו הכורדים כאנשים נחמדים אך פרימיטיביים. האימרה "אנא כורדי" (בערבית: אני כורדי) נאמרה על אנשים הממלאים כל משימה כלשונה, מבלי לשאול יותר מדי שאלות.

עולים יהודים מכורדיסטאן העיראקית דיברו בשבח האזרחים בארץ מוצאם – בניגוד לרוב העולים מארצות אחרות.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת היכרתי בפאריס תא חשאי-למחצה של מהגרים יהודים ממצריים. הם סייעו לאנשי המחתרות האלג'ירית בצרפת, שלחמו למען עצמאות ארצם – עניין שגם אני תמכתי בו בהתלהבות. מנהיג הקבוצה היה אנרי קוריאל, ואחת מחברותיה הייתה צעירה יהודיה מצרית בשם ג'ויס בלו, שהייתה גם תומכת נלהבת בעניין הכורדי. זה היה גם תחום התמחותה האקדמית.

מפיה שמעתי יותר על הסיפור הכורדי, או הטרגדיה הכורדית. אף כי כורדיסטאן היא שטח רצוף, היא מחולקת בין ארבע מדינות – תורכיה, איראן, עיראק וסוריה, ובנוסף יש קהילות כורדיות פזורות בעולם.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה נעשה מאמץ להקמת מדינה כורדית מאוחדת, אך תאוות-הבצע של המדינות המנצחות מנעה זאת, מה גם שתורכיה המנוצחת קמה במהירות על רגליה. גם הכורדים עצמם אשמים בגורלם, מפני שהם סובלים מאי-יכולת כרונית להתאחד. המשפחות המנהיגות המובילות שלהם לוחמות כל העת זו בזו.

אחרי שהקמתי את "המועצה הישראלית למען אלג'יריה חופשית", התחברתי עם קבוצה של עולים מכורדיסטאן העיראקית וביחד הקמנו את "המועצה הישראלית למען כודיסטאן עצמאית".

כחבר בגוף זה היו לי מספר נסיוניות מרגשים. הוזמנתי פעמיים לגרמניה כדי להופיע באסיפות המוניות של כורדים גולים. אסיפות המוניות ממש: מאות אלפי כורדים באו מכל קצוות אירופה. הם הריעו לנאומי, דבר שניפח את האגו שלי מאוד-מאוד.

המאמצים שלי נחלשו כאשר נודע לי שקצינים ישראלים בכירים פעילים בחשאי בכורדיסטאן העיראקית ומאמנים את לוחמי-הגרילה הכורדים, הפשמרגה ("מול המוות"). המניע של ממשלת-ישראל היה פשוט וציני: לחתור תחת קיום המדינה העיראקית, בהתאם לפתגם הלאטיני הקדום: "דיווידה את אימפרה" – הפרד ומשול.

איך הגיעו הקצינים שלנו לשם? פשוט מאוד: בחסות השאה האיראני. אך באחד הימים כרת השאה ברית עם סדאם חוסיין, וכך הסתיים המיזם הישראלי הזה. כאשר הופל השאה, קם שם משטר מוסלמי קנאי, העוין את ישראל, וכך בא הסוף על היכולת הישראלית לסייע לכורדים.

אבל הרגש נשאר. אני מאמין שהכורדים ראויים לעצמאות, בייחוד אם יצליחו להתאחד. מכיוון שהם מבורכים (או מקוללים) באוצרות נפט גדולים, מעורבים בעניין גם הרבה כספים ואינטרסים זרים.

אין שום דמיון בין הכורדים והקטלונים, חוץ מהעובדה שאני מחבב את אלה ואת אלה.

קטלוניה היא ארץ מפותחת מאוד, ובביקוריי הקצרים שם הרגשתי ממש בבית. כמו כל התיירים הסתובבתי בשדרת רמבלה בברצלונה. אגב – שני השמות נובעים כנראה ממקור עברי-שמי. רמבלה היא שיבוש של רמלה (חול, בערבית) והשם ברסלונה נובע מן השם ברק. הם נשארו מהתקופה שבה ספרד הייתה מעין מושבה של קרתגו ("קריה חדשה") שהוקמה על-ידי הצידונים, שדיברו בשפה הקרובה לעברית.

הצרה היא שאני אוהב גם חלקים אחרים של ספרד, כגון קודובה וסביליה. יהיה חבל עם כל זה יתפרק. מצד שני, אי-אפשר למנוע עצמאות מעם החפץ בה.

למרבה המזל, אף אחד לא שואל אותי.

השאלה היא: מדוע זה קורה שעמים קטנים יותר ויותר שואפים בימינו לעצמאות, כאשר נוצרים בעולם גושים פוליטיים יותר ויותר גדולים?

זה נראה כמו דבר והיפוכו – אך זה לא כך.

בדור הזה אנחנו עדים למותה של מדינת-הלאום, ששלטה בהיסטוריה העולמית במאות השנים האחרונות. מדינת-הלאום נולדה מתוך הכרח. מדינות קטנות לא היו מסוגלות לפתח ולבנות תעשיות המוניות מודרניות, שהיו זקוקות אז לשווקים ביתיים גדולים. הן גם לא היו מסוגלות להגן על עצמן, כאשר הצבאות המודרניים היו זקוקים לנשק יותר ויותר מתוחכם. גם ההתפתחות התרבותית דרשה מרחבי-שפה גדולים.

על כך הצטרפו וולס וסקוטלנד לאנגליה. סאבויה וסיציליה הפכו לאיטליה. קורסיקה ופרובנס נספחו לצרפת. מדינות קטנות נבלעו במדינות גדולות. זה היה צורך קיומי.

אך ההיסטוריה ממשיכה להתקדם. עכשיו גם מדינת-הלאום אינה מסוגלת עוד להתחרות בשווקי העולם ולהגן על עצמה. המדינות מתאחדות ביחידות גדולות יותר ויותר, כמו האיחוד האירופי. אין לי ספק שבסוף המאה הנוכחית יהיה כבר קיים מעין מינהל עולמי, שיהפוך את העולם כולו למדינה אחת. (אם חיזרים יאיימו על כדור-הארץ, זה יעזור.)

אז איך תהליך ההיפרדות למדינות יותר ויותר קטנות תואם את התפתחות הזאת? פשוט מאוד, כאשר מדינת ספרד כבר אינה דרושה עוד לצרכים הכלכליים והצבאיים, והתפקידים החשובים האלה עוברים ממדריד לבריסל, מדוע שהקטלונים והבסקים לא יפרשו מספרד ויקימו מדינות משלהם, שיצטרפו בעצמן לאיחוד האירופי? די לראות מה קרה ביוגוסלביה ובברית-המועצות. (גרמניה יוצאת מהכלל, אבל היא די גדולה גם לבדה.)

ובכן, שני התהליכים האלה – היווצרות הגושים הגדולים וההיפרדות למדינות קטנות - אינם סותרים זה את זה, אלא דווקא משלימים זה את זה.

ה"ברקסיט", פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, היה מעשה נוגד-היסטוריה. אך אם הסקוטים והוולשים ירצו לפרוש מבריטניה, זה יהיה הגיוני לגמרי.

יש לי כבוד רב לכוחה של הלאומיות. בעידן שלנו היא הוכיחה שהיא חזקה מהדת, מהקומוניזם ומשאר האמונות. היא הכי חזקה כשהיא מתחברת לדת, כמו שקורה בעולם הערבי ואצלנו. הלאומיות של העמים הקטנים מוצאת פורקן על מגרש הכדורגל, בעוד שההחלטות האמיתיות מתקבלות במקומות אחרים.

בשעה זו עוסקת הכנסת בחקיקת "חוק הלאום", הקובע שהיהדות של המדינה היהודית קודמת לדמוקרטיה ולזכויות-האדם.

לישראל אין חוקה, אך עד עכשיו הייתה ההנחה שישראל היא מדינה "יהודית" ו"דמוקרטית" במידה שווה. החוק החדש אמור לבטל הנחה זו.

כרגיל, אנחנו זוחלים אחרי ההתפתחות העולמית במאה או מאתיים שנה.