הטור של אורי אבנרי 

קאיה, הכלבה המלכותית


המראה הוא כמעט ביזארי: מפלגה מסרבת לקבל חברים חדשים. ולא רק אחד או שניים, אלא רבבות. ולא רק מפלגה שולית, אלא הליכוד בכבודו ובעצמו, עמוד-התווך של הקואליציה השלטת.

מוזר? אבל יש הגיון בשיגעון הזה, כפי שנאמר ב"האמלט" של שייקספיר. ההיגיון הזה עשוי להיבחן בקרוב בבית-המשפט העליון.

בנימין נתניהו ונושאי-כליו חוששים שהאנשים המבקשים להירשם למפלגתם - "הליכודניקים החדשים" - אינם אלא מתנחלים, המתכוונים לכבוש את הליכוד מבפנים, בעודם ממשיכים להצביע בבחירות בעד מפלגותיהם הקיצוניות עוד יותר.

אחד מחברי-הכנסת של הליכוד הגיש הצעת-חוק שהיא, מן הסתם, יחידה במינה בעולם. היא נובעת מהחשש שה"ליכודניקים החדשים" האלה לא יצביעו בעד הליכוד. כדי למנוע תופעה זו, ההצעה אומרת שכאשר נרשם חבר חדש בליכוד, שמו יימחק מרשימת הבוחרים של המדינה. הוא יירשם כמי שהצביע בעד הליכוד.

זה נוגד את חוק-היסוד, הקובע שהבחירות במדינת-ישראל הן סודיות. אם היועץ המשפטי של הכנסת לא ימחק את ההצעה, בית-המשפט העליון יעשה זאת.

כל זה מראה שהליכוד הוא חיה משונה. ולא מהיום.

לפני שנים הגיע אלי עיתונאי צרפתי חשוב שנשלח לסקר את הבחירות לכנסת. שלחתי אותו לאסיפת-בחירות של מנחם בגין.

כשחזר הוא היה מבולבל. "אני לא מבין," הוא אמר. "כאשר דיבר בגין על הבעיה הערבית, הוא נשמע כמו פשיסט גמור. כשהוא דיבר על עניינים חברתיים, הוא נשמע כמו ליברל מתון. איך זה הולך ביחד?"

"בגין אינו הוגה-דעות גדול," הסברתי לו. "כל האידיאולוגיה שלו נובעת מהשקפתו של ולדימיר ז'בוטינסקי."

ולדימיר ("זאב") ז'בוטינסקי היה מייסד המפלגה ה"רביזיוניסטית", הורתה של תנועת החרות, שהיא הורתו של הליכוד. הוא נולד ב-1880 באודסה. כאשר היה עיתונאי צעיר הוא נשלח לאיטליה, ארץ שהשיגה אז את עצמאותה.

תנועת-השחרור האיטלקית הייתה תערובת בלתי-רגילה של לאומנות קיצונית והשקפה חברתית ליברלית. תערובת זו עיצבה את השקפת-עולמו של ז'בוטינסקי לכל ימי חייו.

ז'בוטינסקי היה אדם מושך מאוד, בעל כשרונות שופעים בתחומים רבים. הוא כתב רומן היסטורי ("שמשון"), תרגם לעברית את שירי אדגר אלן פו, היה נואם סוחף ועיתונאי מחונן. במלחמת-העולם הראשונה עזר להקמת הגדודים העבריים בצבא הבריטי, והשתתף כקצין צוער בכיבוש הארץ מידי התורכים.

כעבור מספר שנים חילקו הבריטים את הארץ והקימו מעבר לירדן אמירות ערבית נפרדת. ז'בוטינסקי התנגד והקים את המפלגה ה"רוויזיוניסטית", שתבעה "רוויזיה" של החלטה זו.

ז'בוטינסקי תיעב את ה"חלוצים" הסוציאליסטים ששלטו אז ביישוב, והם שנאו אותו. אני חושד בו שלא הצטער כאשר הבריטים גירשו אותו מהארץ. דויד בן-גוריון קרא לו "פשיסט" – למרות שז'בוטינסקי, שאהב את איטליה, שנא את הרודן בניטו מוסוליני.

בשנים ההן נע ונד ז'בוטינסקי בעולם, נשא נאומים חוצבי-להבות וכתב מאמר שבועי, שגם אני קראתי אותו באדיקות. הערצתי את סגנונו הבהיר וההגיוני. תנועתו גדלה במספר ארצות, ובעיקר בפולין.

מעריציו נשארו בארץ מיעוט קטן ומבודד. אבל כאשר פרצו בארץ ה"מאורעות", תנועתו השתלטה על "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל). ז'בוטינסקי התמנה למפקדה הרשמי. בהשפעתו הצטרפתי לאצ"ל כשהייתי בן 15.

בראשית 1939 כינס ז'בוטינסקי את אוהדיו מכל העולם בוורשה. ענני המלחמה כבר התקבצו בשמיים, אך ז'בוטינסקי פסק נחרצות שלא תהיה מלחמה, מפני שהנשק המודרני קטלני מדי. כאשר אוהד פולני צעיר, אחד מנחם בגין, התנגד לדיעה זו, העיר לו ז'בוטינסקי בזילזול: "אדוני, אילו הייתה לי ההשקפה שלך, הייתי קופץ לוויסלה!" (הנהר של ורשה.)

אבל מלחמת-העולם השניה אכן פרצה. ז'בוטינסקי ברח לארצות-הברית, ושם מת לפתע מהתקף-לב. בגין, שלא קפץ לנהר, הגיע לבסוף לארץ והתמנה למפקד אצ"ל, שהפך לאחד מארגוני-הטרור המצליחים ביותר בעולם.

כאשר נולדה מדינת ישראל, בגין הפך למנהיג האופוזיציה ודבק באדיקות בדמוקרטיה. הוא ביטל את התווית הרוויזיוניסטית והקים את תנועת-החרות. בראש מפלגה זו הפסיד בשמונה מערכות-בחירות.

ב-1977 הגיע בגין לבסוף לשלטון והפתיע את העולם כאשר עשה שלום עם מצריים, החשובה שבמדינות הערביות. בגין החזיר לה את כל חצי-האי סיני, עד המילימטר האחרון. אני לא הופתעתי.

בגין לא היה אישיות מבריקה כמו ז'בוטינסקי, והוא דבק בתורת מורו ורבו באופן אדוק. האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי התבססה על מפה גיאוגרפית: "ארץ-ישראל (המנדטורית) משני עברי הירדן". מפה זו לא כללה את סיני. (אילו הספיק, היה בגין מחזיר גם את רמת-הגולן תמורת שלום.) לעומת זאת, לא היה מחזיר לעולם את הגדה המערבית.

במרוצת הימים שכחו בגין ומעריציו את עבר-הירדן. אמנם, הם עדיין שרו "שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן!", אבל ריאל-פוליטיקה חזקה משירים. ממלכת ירדן היא עכשיו בעלת-ברית הדוקה של ישראל. ישראל גם הצילה אותה פעמים אחדות מידי אויביה.

ואולם, הקביעה שירדן, כמו הגדה המערבית, היא חלק מהמדינה היהודית לא נמחקה ממצע הליכוד. אבל כולם שכחו אותה שם – עד השבוע.

לעוזרים של נתניהו, ובראשם דויד ביטן, הייתה הברקה. ה"מצטרפים" החדשים נדרשו להצהיר על נאמנותם לכל סעיפי מצע הליכוד, ובכלל זה הדרישה שירדן תהפוך לחלק ממדינת-ישראל.

אישיותו של נתניהו נופלת בהרבה מאישיותו של בגין, כשם שאישיותו של בגין נפלה הרבה מזו של ז'בוטינסקי.מעולם לא היה שמץ של חשד לגבי רמתו המוסרית של בגין, שחי חיים צנועים גם אחרי השנים שבהן בכל רגע סיכן את חייו. נתניהו, לעומת זאת, מוקף בסירחון של שחיתות. כרגע מתנהלות נגדו ונגד רעייתו שרה כמה וכמה חקירות, שכל אחת מהן עלולה להוביל אותו לבית-הסוהר.

ז'בוטינסקי היה מתבונן בהן בגועל-נפש.

אבל...

בדיחה יהודית מספרת על הגביר בגטו שהלך לעולמו. בהתאם לנהוג, היה מישהו צריך להספיד אותו, תוך הזכרת תכונותיו החיוביות בלבד. לא נמצא איש בקהילה שהיה מוכן למלא חובה זו. עד שמישהו התנדב.

"כולנו יודעים שר' מוישה היה אדם דוחה," הוא אמר, "הוא היה קמצן, רע-לב ואכזר. אבל בהשוואה לבנו, הוא היה מלאך!"

דבר דומה קורה עכשיו בישראל. הזרקורים הופנו לעבר בנו בכורו של נתניהו, יאיר בן ה-26.

"ביבי" נמצא בשלטון מזה 12 שנים (בלתי-רצופות) ומתנהג כמלך. אשתו, "שרה'לה", מתנהגת כמלכה, ברוח מארי-אנטואנט. יאיר, הבן הבכור, הפך בשפת-העם ל"יורש העצר".

נסיך מאוד לא-תקני. יאיר נתניהו חי עם הוריו במעון הרשמי ומתנהג כפרחח. אין לו עבודה נראית-לעין ואין לו תפקיד. הוא נע בלוויית שומרי-ראש על חשבון המדינה. בימים האחרונים נודע שמו לשמצה.

כמו דונלד טראמפ, יאיר משלח מיילים ארסיים לכל עבר. למשל, ל"קרן החדשה לישראל" הוא קרא "הקרן להשמדת ישראל". לארגון דמוקרטי אחר, "מולד", קרא אנטי-ציוני (הם תובעים אותו על כך.)

הפרשה האחרונה נוגעת לחוק-העזר המחייב בעלי כלבים לאסוף את צואת חיות-המחמד שלהם ממקומות ציבוריים. יאיר הלך ברחוב עם הכלבה המלכותית, קאיה, ולא אסף את הצואה שלה. כאשר גברת מכובדת עצרה אותו וביקשה ממנו לציית לחוק, הוא שלח בה אצבע משולשת. הגברת צילמה את צואת הכלבה ואת נתניהו-הבן מגיב בתנועה מגונה.

ז'בוטינסקי, בגין, ביבי, יאיר – איזו ירידה!