הטור של אורי אבנרי 

הצבא הכי מוסרי בעולם


לפני ימים אחדים ראיתי בטלוויזיה סרט בריטי מצויין בשם "עדות נעורים", המבוסס על ספר הזיכרונות של ורה בריטן.

ורה מספרת את סיפורה המרגש, סיפור של צעירה בריטית שגדלה במשפחה בורגנית, ללא דאגות, כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה ושמה קץ לגן-עדן. אחיה, ידידה וארוסה נהרגו בזה אחר זה בבוץ הנורא של שדות-הקרב בצרפת. היא התנדבה לשרת כאחות קרוב לחזית וטיפלה באלפי הפצועים וההרוגים. הנערה הכפרית העדינה הפכה לאישה קשוחה.

הסצנה שנחרטה הכי עמוק בזיכרוני מתרחשת כאשר הוטל עליה לטפל בפצועים הגרמנים. קצין גרמני, לא צעיר, גוסס. בהזיות שלו הוא רואה את יקירתו, אוחז בידה של ורה ולוחש: "זו את, קלארה?" ורה עונה בגרמנית: "אני כאן!" הגרמני מחייך באושר ומת.

כאשר המלחמה הסתיימה וקהל בריטי משולהב דרש שלום של נקמה, ורה עולה על הבמה ומספרת על חוויה זו. הקהל משתתק.

הסרט חיבר אותי לפרשת אלאור אזריה, החייל שהרג מחבל פצוע-קשה ששכב אין-אונים על הארץ. בית-הדין הצבאי נתן פסק-דין חמור, אך דן את אזריה לעונש מגוחך של שנה וחצי מאסר. פרקליטו חובב-הפירסום הגיש עירעור.

הריגת אויב פצוע ואויב שבוי היא פשע-מלחמה. מדוע, בעצם?

בעיני רבים זה מוזר. המלחמה היא ממלכת ההרג וההרס. חיילים הורגים זוכים לא-אחת לאותות-הצטיינות. אז למה זה פתאום פשע להרוג אויב כשהוא פצוע? איך אפשר לדבר על חוקי מלחמה כאשר המלחמה עצמה מפרה את כל החוקים? צבא המאמן את חייליו להרוג, איך הוא יכול לדרוש מהם לרחם?

המלחמה היא תופעה אנושית. זה התחיל בשבט הפרימיטיבי, שהגן על משאביו המעטים מפני שכנים חמסנים. שכן הרוג מגדיל את מלאי המזון.

צימצום זוועות המלחמה נקבע בעקבות אחת המלחמות הנוראות ביותר בהיסטוריה – מלחמת שלושים-השנה (1618-1948). שדה-הקרב העיקרי שלה הייתה גרמניה - ארץ שטוחה בלב אירופה, שאין לה גבולות בני-הגנה. צבאות זרים חדרו אליה מכל הצדדים ולחמו את מלחמתם על אדמתה. הם החריבו ערים שלמות עד היסוד, הרגו, אנסו ובזזו.

זה התחיל כמלחמת-דת, אך הפך במהרה למאבק על עליונות ורווח פוליטי.

מיליונים נספו. שני שלישים של גרמניה נחרבו, שליש האוכלוסייה נהרגה. אחת התוצאות הייתה שהגרמנים, שלא היו להם גבולות טבעיים, כמו הרים וימים, יצרו להם גבול מלאכותי: צבא אדיר. כך התחיל המיליטריזם הגרמני, שהגיע לשיאו המטורף בימי הנאצים.

הומניסטים אירופיים, שהיו עדים לזוועות מלחמת שלושים-השנה, חשבו על אפשרות לצמצם את זוועות המלחמה וליצור גרעין של חוק בינלאומי. הוגה-הדעות הבולט ביותר היה הולנדי בשם הוגו דה-גרוט ("גרוטיוס"), שהניח את היסודות לחוקי-המלחמה.

איך אפשר לקבוע גבול למלחמה? איך יכול הנשק להיות "טהור", כשכל מטרתו להרוג ולהרוס? גרוטיוס ועמיתיו קבעו עקרון פשוט: אי-אפשר להטיל על הלוחמים הגבלות המצמצמות את הסיכוי שלהם לנצח במלחמה. שום צבא לא יציית להגבלה כזאת.

אבל במלחמה קורים גם הרבה דברים נוראים שאין להם קשר לניצחון. הריגת אזרחים, למשל. או הריגת פצועים ושבויים. זה לא תורם דבר להשיג ניצחון. השמירה על חיי האזרחים, השבויים והפצועים טובה לכל הצדדים. אם אני שומר על חייו של חייל אויב שבוי, והאויב חס על חייו של חייל משלי שנפל בשבי. כולם מרוויחים.

לפיכך, חוקי-המלחמה המודרניים אינם רק מוסריים ואנושיים, הם גם סבירים. כל העמים התרבותיים מכירים בהם. הפרתם מהווה פשע.

החוקים האוסרים על הריגת שבויים ופצועים חלו תחילה רק על חיילים לובשי-מדים. אך בדורות האחרונים טושטשו הגבולות בין חיילים במדים לבין לוחמים אזרחיים. אנשי-גרילה, פרטיזנים, לוחמי-מחתרת וטרוריסטים הפכו לחלק מהמלחמה המוכרת. החוק הבינלאומי הורחב כדי לכלול גם אותם.

(מה ההבדל בין לוחם-חופש לבין טרוריסט? אני מתגאה בכך שהמצאתי את ההגדרה המדעית היחידה: "לוחמי חופש הם הצד שלי, טרוריסטים הם בצד השני.")

כך אנחנו חוזרים לאזריה. הריגתו של "מחבל" פצוע, מנוטרל, היא פשע-מלחמה, פשוטו כמשמעו. יש חובה לטפל ב"מחבל" פצוע. הוא כבר לא "אויב", הוא פשוט בן-אנוש פגוע. [U1] כמו אותו גרמני גוסס בסרט.

שרה נתניהו, אשתו הבלתי-פופולרית של ראש-הממשלה, אמרה לא-מכבר בראיון: "אני מאמינה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם."

זוהי מנטרה שחוזרים עליה בלי-סוף בבתי-הספר, בתקשורת ובנאומים פוליטיים.

יש הסבורים כי צבא מוסרי הוא אוקסימורון, ביטוי הסותר את עצמו. כל צבא הוא בלתי-מוסרי בעצם מהותו. הצבאות קיימים כדי לערוך מלחמה, והמלחמה היא בלתי-מוסרית במהותה.

אפשר לתמוה איך המלחמה שרדה אלפי שנים. האנושות התקדמה מרחק עצום בכל התחומים, אך המלחמה החזיקה מעמד. נראה שהיא נטועה עמוק מדי בטבע האדם והחברה האנושית.

כאשר פורץ סכסוך בין שני בני-אדם, לא מרשים להם להרוג זה את זה. עליהם לפנות לבית-המשפט ולמלא אחר פסק-דינו, המבוסס על החוק המקובל על הכל. כאשר פורץ סכסוך בין שתי מדינות, צריך היה שיפנו לבית-המשפט בינלאומי וימלאו אחר פסק-דינו בדרכי-שלום.

מה המרחק בינינו לבין מצב אידיאלי כזה? מאות שנים? אלפים? נצח?

במאה ה-16 החיילים היו שכירי-חרב, שלחמו תמורת כסף. קרה שגדודים שלמים עברו במהלך קרב מצד אל צד. החיילים רצו לבזוז ביזה. עד היום זוכרים הגרמנים את ה"ביזה של מאגדבורג", במלחמת שלושים-השנה. הייתה זאת אורגיה של ביזה, הרג ואונס, שבה נחרבה עיר גרמנית שלווה ופורחת.

כעבור מאה שנים שינתה המלחמה את פניה. הופעלו בה צבאות לאומיים מקצועיים, והיא הפכה לקצת יותר תרבותית. במלחמות של לואי ה-14, מלך צרפת, ופרידריך הגדול, מלך פרוסיה, כמעט ולא נפגעה האוכלוסייה האזרחית.

המהפכה הצרפתית שוב שינתה את פני המלחמה. היא הולידה את הצבאות ההמוניים. גיוס-חובה הפך לחוק, והוא נוהג עדיין בישראל ובארצות אחרות.

הגיוס הכללי מביא לכך שכולם משרתים זה בצד זה, הטוב והרע, הנורמלי והחריג. ראיתי צעירים מ"בית טוב" שביצעו פשעים חמורים. כאשר פגשתי בהם שוב כעבור שנים, הם היו אזרחים שומרי-חוק, בעלי משפחות, אבות גאים.

התרשמתי שבפלוגה רגילה, שני חיילים טובים, הגונים ויציבים יכולים לאזן צמד של פראי-אדם, כשרוב החיילים שביניהם מושפעים מאלה או מאלה. יש סיכוי שדווקא הטובים יקבעו את הטון.

אך ישנה גם אפשרות שהטובים יתבוללו בין האחרים, ושכולם יאבדו צלם אנוש. בייחוד בימינו, כאשר צה"ל הפך לכוח-שיטור בשטחים כבושים. זה אחד הנימוקים הטובים לסרבנות.

(אני מוכרח להודות שאני קרוע בתוכי לגבי סוגיה זו. מצד אחד, הייתי רוצה שדווקא האנשים והנשים המצפוניים ישרתו וישפיעו על יחידותיהם. מצד שני אני רוחש הערכה עמוקה למי שנענים לקריאת מצפונם, מסרבים - ומשלמים את המחיר, כמו שלוש הנשים הכלואות כעת.)

כשאני רואה חייל אשר ירה באויב פצוע בדם קר, אני שואל את עצמי: באיזה בית הוא גדל? מי הוריו? מי מפקדיו?

האשמה העיקרית מוטלת על מפקדיו, מהמם-פא עד למפקד החזית. בצבא, המפקדים אחראים תמיד. הכל תלוי ברמה המוסרית שהם קובעים לפקודיהם. אני מאשים אותם בראש וראשונה.

כבר בראשית הפרשה הזאת הצעתי לשפוט את אזריה לעונש כבד, למען יראו וייראו. אחר-כך הייתי מעניק לו חנינה - אך רק בתנאי שיודה בפומבי בפשע שביצע, ויבקש סליחה. עד עכשיו הוא סירב לעשות זאת. יתכן שהוא נהנה מההילה שזכה בה בקרב חלק מהציבור. כך עושים גם הוריו, הנהנים בגלוי מחשיפתם הציבורית.

אם כן, מהי מידת המוסריות של צה"ל?

לפני הקמת המדינה, ארגון ההגנה התגאה במוסריותו. סיסמתו היתה "טוהר הנשק העברי", ועד היום מעלים אותה על נס. אמירה זו לא היתה יותר נכונה אז מכפי שהיא נכונה עכשיו, אבל היא יצרה את האמונה ב"צבא הכי מוסרי בעולם".

אין דבר כזה. אין צבא שכולו מוסרי. לרוע המזל, הצבאות דרושים בעולם הזה, אך המוסריות שלהם מוטלת תמיד בספק.

אילו היה עלי לדרג צבאות, הייתי אומר שצה"ל מוסרי יותר מהצבא הרוסי, אך פחות מאשר הצבא השווייצי.

הצבא המוסרי היחיד שיש הוא צבא שאינו לוחם.