לשים קץ לשיגור הטילים מרצועת-עזה ולחפירת המנהרות, אחת ולתמיד!

לשים קץ למצור על רצועת-עזה מצד ישראל ומצריים, אחת ולתמיד!

אז מדוע שני הצדדים אינם נפגשים בלי התערבות זרה ומסכימים לעיסקה – זה תמורת זה?

הם לא יכולים, מפני שהם אינם מדברים זה עם זה. הם הורגים זה את זה, אך הם לא יכולים לדבר זה עם זה. חס וחלילה!

אין זו מלחמה בטרור. המלחמה הזאת עצמה היא טרור.

לאף אחד משני הצדדים אין אסטרטגיה מלבד הפעלת טרור נגד האוכלוסייה האזרחית של הצד השני.

הארגונים הלוחמים הפלסטיניים בעזה מנסים לכפות את רצונם באמצעות שיגור טילים לעבר הישובים בישראל, מתוך תקווה שזה ישבור את המוראל של האוכלוסייה ויכריח את הישראלים לשים קץ למצור ההופך את הרצועה ל"בית-הסוהר הגדול בעולם".

צה"ל מפציץ את אוכלוסיית עזה והורס שכונות שלמות מתוך תקווה שהאוכלוסייה (זו שתשרוד) תסלק את ההנהגה החמאסית.

שתי התקוות הן מטופשות. ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שהטלת אימה על אוכלוסייה גורמת לה להתאחד מאחורי מנהיגיה ולשנוא את האויב ביתר שאת. עכשיו זה קורה בשני הצדדים.

כשמדברים על "שני הצדדים", קשה להימנע מליצור רושם של סימטריה. אך מלחמה זו רחוקה מאוד מלהיות סימטרית.

המכונה הצבאית של ישראל היא אחת הגדולות והיעילות בעולם. לחמאס ולשותפיו המקומיים יש כמה אלפי לוחמים, ואולי פחות.

האנאלוגיה הקרובה ביותר היא הסיפור המיתולוגי של דויד וגוליית. אלא שהפעם אנחנו גוליית, והם דויד.

בדרך כלל אין מבינים את הסיפור הזה כראוי. נכון, גוליית היה ענק ודויד היה רועה קטן. אך גוליית היה חמוש בנשק מיושן – שריון כבד, חרב ומגן – והיה קשה לו לזוז, ואילו דויד היה חמוש בנשק חדיש ומתקדם – קלע אבנים שבו ניתן להרוג את האויב ממרחק.

חמאס קיווה להשיג את אותה המטרה באמצעות הטילים שלו, שהטווח הגדול שלהם גרם להפתעה. חמאס הפתיע גם במספר הרב של המנהרות שלו, החודרות לתוך שטח ישראל. אולם הפעם גם גוליית הוא חדשני, וסוללות "כיפת ברזל" ירטו כמעט את כל הטילים שהיו מכוונים למרכזי-אוכלוסייה ישראליים, כולל השכונה שלי בתל-אביב.

אנחנו כבר יודעים היום ששום צד אינו מסוגל להכניע את הצד האחר. אז לשם מה להמשיך בהרג ובהרס?

ובכן, יש בעיה. איננו מסוגלים לדבר זה עם זה. אנחנו זקוקים למתווכים.

קריקטורה שפורסמה השבוע ב"הארץ" מראה את צה"ל וחמאס מתקוטטים זה עם זה, כשמסביבם רוקדת חבורה של מתווכים במעגל.

כולם רוצים לתווך. המתווכים נאבקים זה בזה מפני שכל אחד מהם רוצה לתווך לבדו. מצריים, קטר, ארצות-הברית, האו"ם, תורכיה, אבו-מאזן, טוני בלייר ועוד ועוד. מתווכים בשפע. כל אחד מהם רוצה, כמובן, להרוויח משהו ממצוקת המלחמה. כל אחד רוצה חלק מעוגת הדם.

חבורה די עגומה. רובם עלובים, אחדים מגעילים ממש.

קחו את מצריים, הנשלטת בידי דיקטטור צבאי שידיו מגואלות-בדם. הוא משת"פ מלא של ישראל, כמו שהיה חוסני מוברק לפניו – רק יותר. מכיוון שישראל שולטת בכל שאר הגבולות של הרצועה ביבשה ובים, הגבול בינה למצריים הוא המוצא היחיד שלה לעולם.

אבל מצריים, שהייתה פעם מנהיגת העולם הערבי, היא עכשיו קבלנית-מישנה של ישראל. היא משתדלת עכשיו, אף יותר מישראל עצמה, להרעיב את הרצועה ולהרוס את חמאס. הטלוויזיה המצרית מלאה ב"עיתונאים" המקללים את הפלסטינים בשפה הגסה ביותר והמתפלשים בעפר לרגלי פרעה החדש. אך מצריים מתעקשת להיות המתווכת הבלעדית.

באן קי מון, מזכ"ל האו"ם, מתרוצץ מכאן לשם. ארצות-הברית בחרה אותו לתפקידו הרם מפני שאינו חכם מדי. עכשיו הוא נראה מסכן.

לא יותר מסכן מאשר ג'ון קרי, דמות פתטית שטסה ממקום למקום ומקווה לשכנע את העולם שארצות-הברית ההיא עדיין מעצמה עולמית. עברו הימים כאשר הנרי קיסינג'ר נתן פקודות לישראל ולמדינות הערביות ואמר להן מה לעשות ומה לא (ובעיקר לא לדבר זה עם זה, אלא רק עם אמריקה.)

ומהו, בדיוק, תפקידו של אבו-מאזן במשחק הזה? מבחינה רשמית הוא גם נשיא רצועת עזה. אבל הוא נראה כמי שמתווך בין הנהגת הרצועה לבין העולם. הוא יותר קרוב לתל-אביב מאשר לעזה.

וכך נמשכת הרשימה. טוני בלייר המגוחך. שרי-החוץ האירופיים המשתוקקים להצטלם בחברת עמיתם הישראלי הניאו-פאשיסטי. כולם ביחד – מראה מבחיל.

הייתי רוצה לצעוק לממשלה שלי ולמנהיגי החמאס: למען השם, תשכחו מכל החבורה העלובה, דברו בלא מתווכים אלה עם אלה!

כושר הלחימה הפלסטיני מפתיע את כולם, ובייחוד את צה"ל. במקום להתחנן עכשיו להפסקת-אש, חמאס מסרב להפסיק כל עוד לא מולאו דרישותיו. ואילו בנימין נתניהו ויועציו משתוקקים להפסקה, לפני שהם שוקעים עוד יותר בבוץ העזתי – דבר שהוא סיוט בעיני הצבא.

המלחמה הקודמת התחילה ב"חיסול הממוקד" של אחמד אל-ג'עברי. יורשו הוא מכר ותיק, מוחמד דף, שישראל ניסתה לחסל אותו כמה פעמים, ושנפצע קשה. נראה שהוא הרבה יותר מוכשר מקודמו. רשת המנהרות, פיתוח הטילים, הלוחמים המאומנים – כל זה מראה שדף הוא מפקד מוכשר יותר.

(זה כבר קרה לנו בעבר. הרגנו את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה, ובמקומו קיבלנו את חסן נסראללה, מנהיג הרבה יותר מוכשר.)

בסוף תושג הפסקת-אש כלשהי. אבל זה לא יהיה "אחת ולתמיד".

מה יישאר?

השנאה בין שני הצדדים גדלה. היא תישאר.

השנאה של ישראלים רבים לאזרחים הערביים במדינה גדלה מאוד, וזה לא יבוא על תיקונו בקרוב. הדמוקרטיה הישראלית נפגעה קשה. חבורות ניאו-פאשיסטיות, שנמקו פעם בשוליים, חוגגות עכשיו במרכז. מספר שרים בממשלה וחברי-הכנסת מדברים ומתנהגים עכשיו בגלוי כפאשיסטים גמורים.

המנהיגים האלה מקובלים עכשיו על רבים משועי העולם, החוזרים כתוכיים על סיסמאות-התעמולה החלולות של נתניהו. אך מיליוני בני-אדם מסביב העולם ראו יום-יום את התמונות המזוויעות של הרג והרס ברצועת-עזה. הם לא ישכחו אותן ביום הפסקת-האש. מעמדה של ישראל בעולם, שהיה נמוך בלאו הכי, ישקע עוד יותר. החלטת האו"ם להקים שוב ועדת-חקירה לבדיקת פשעי-המלחמה של ישראל ברצועה, שרק ארצות-הברית לבדה הצביעה נגדה, מבשרת רעות.

בתוך ישראל עצמה חשים יותר ויותר בני-אדם באי-נוחות. יש הרבה אנשים טובים שהתחילו פתאום לדבר על ירידה מהארץ. האווירה החונקת במדינה, הקונפורמיזם הנורא של כל התקשורת (מלבד החריג הזוהר של "הארץ"), הוודאות שאחרי מלחמה זו תבוא עוד מלחמה ועוד מלחמה – כל זה גורם לכך שצעירים וצעירות חולמים על חיים שקטים עם משפחותיהם בלוס-אנג'לס או בברלין.

בעולם הערבי תהיינה התוצאות חמורות עוד יותר.

אמנם, הפעם הראשונה חיבקו רוב הממשלות הערביות בגלוי את ישראל במלחמתה בחמאס. אך בעיני ערבים צעירים בכל הארצות זוהי השפלה בזויה.

"האביב הערבי" היה התקוממות נגד צמרת ערבית מושחתת, מדכאת וחסרת-בושה. הזדהות הצעירים עם מצוקת העם הפלסטיני הייתה חלק חשוב מההתקוממות.

בעיני הנוער הערבי החדש, מה שקורה עכשיו גרוע פי כמה. גנרלים מצריים, נסיכים סעודיים, אמירים כווייתיים ועמיתיהם במרחב עומדים מול הדור הצעיר שלהם בכל ערוותם ובושתם, בעוד שלוחמי חמאס נראים כאנשי-מופת. למרבה הצער, תגובה זו עלולה להגביר את הקיצוניות האסלמיסטית בכל הארצות.

כאשר עמדתי בהפגנה נגד המלחמה בתל-אביב ניגש אלי צעיר ושאל: "או-קיי, נניח שזוהי מלחמה רעה, מה היית עושה אחריה?

ובכן, קודם כל הייתי מסלק את כל המתווכים ומתחיל לדבר עם הלוחמים בצד השני.

הייתי מסכים לסיום מיידי של המצור ביבשה, בים ובאוויר, ומאפשר לעזתים לבנות נמל-ים ונמל-תעופה. אפשר לכונן פיקוח יעיל שימנע בכל הנתיבים הברחת אמל"ח.

הייתי דורש מחמאס לפרוק את הטילים ולסלק את המנהרות, בשלבים סבירים, אחרי שיקבל ערובות בינלאומיות לביטחון הרצועה.

בוודאי הייתי משחרר את אסירי עיסקת-שליט, שנאסרו מחדש בראשית הסיבוב הנוכחי. התחייבות היא התחייבות, גם כשהיא ניתנה תחת לחץ. הפרת התחייבות של ממשלה היא מעשה מכוער.

הייתי מכיר - וקורא לעולם להכיר - בממשלת-האחדות הפלסטינית, ונמנע מכל הפרעה לבחירות הפלסטינית, תחת פיקוח בינלאומי, הן לנשיאות והן לפרלמנט. הייתי מתחייב מראש לכבד את התוצאות, תהיינה אשר תהיינה.

הייתי פותח מיד במשא-ומתן הוגן עם ההנהגה הפלסטינית המאוחדת, על בסיס יוזמת-השלום הערבית. עכשיו, כאשר ממשלות ערביות כה רבות מחבקות את מנהיגי ישראל, קיימת הזדמנות מיוחדת-במינה להשגת הסכם-שלום.

בקיצור, הייתי שם קץ למלחמה.

אחת ולתמיד.