איך הייתה נראית ההיסטוריה אילו נכתבה בסגנון "צוק איתן"?

לדוגמא:

וינסטון צ'רצ'יל היה מנוול.

במשך חמש שנים הוא החזיק את תושבי לונדון תחת אש בלתי-פוסקת של מטוסים וטילים גרמניים.

הוא השתמש בתושבי לונדון כבמגן חי, כדי להמשיך במלחמתו המטורפת.

בשעה שהתושבים היו חשופים לפצצות ולטילים, בלי "כיפת ברזל", צ'רצ'יל עצמו התחבא במחילות מתחת לבניין שברחוב דאונינג מס' 10.

הוא החזיק את כל תושבי בריטניה כבני-ערובה. כאשר מנהיג גרמניה הציע לו ב-1940 הצעת-שלום נדיבה, הוא דחה אותה, מתוך מניעים אידיאולוגיים חשוכים, וכך גזר על עמו ייסורים שלא יתוארו.

מפעם לפעם צץ צ'רצ'יל מן המחילה שבה הסתתר, הצטלם ליד ההריסות וחזר למקום הבטוח. אבל לתושבים אמר: "הדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתכם היפה ביותר!"

לחיל-האוויר הגרמני לא הייתה ברירה אלא להמשיך בהפצצת העיר. מפקדיו התכוונו, לדבריהם, להפציץ רק מטרות צבאיות מובהקות, כגון הבתים הפרטיים של החיילים הבריטיים, שבהן נערכו ישיבות וניתנו פקודות.

חיל-האוויר הגרמני קרא לתושבי לונדון לעזוב את העיר, ורבים מהילדים אכן פונו. אך רוב התושבים נענו לקריאת צ'רצ'יל ונשארו, וכך הפכו ל"קורבנות סביבתיים".

תקוות הפיקוד הגרמני, שאובדן בתיהם והריגת משפחותיהם של תושבי לונדון יביא אותם לכך שיסלקו את צ'רצ'יל וחבריו מחרחרי-המלחמה מן השלטון, התבדתה כליל. תושבי לונדון הפרימיטיביים, ששנאתם לגרמניה גברה על כל שיקולי ההיגיון, נענו באופן פרוורטי לכל ההוראות של צ'רצ'יל הפחדן. הערצתם התחזקה מיום ליום, ובמהלך המלחמה הפך צ'רצ'יל כמעט לאלוהים.

פסל בדמותו עומד גם היום לפני בניין הפרלמנט בלונדון.

כעבור ארבע שנים התהפכו היוצרות. חילות-האוויר של בריטניה וארצות-הברית הפציצו את ערי גרמניה והרסו אותן עד היסוד. אבן לא נותרה על אבן, בנייני-פאר ואוצרות תרבות הושמדו, אזרחים "לא מעורבים" רוסקו, נשרפו חיים ואף נעלמו כליל. העיר דרזדן, מן היפות באירופה, הושמדה כולה תוך כמה שעות ב"סערת אש".

המטרה המוצהרת הייתה להשמיד את תעשיית-המלחמה הגרמנית, אך דווקא זו לא נפגעה. המטרה האמיתית הייתה להטיל אימה בלתי-נשלטת על האוכלוסייה האזרחית ולגרום לה לסלק את המנהיגים ולהיכנע.

זה לא קרה. המרד היחיד נגד היטלר בוצע דווקא על-ידי קצינים בכירים (ונכשל). האוכלוסייה האזרחית לא התקוממה, אלא להיפך. באחד מנאומיו נגד "טייסי-הטרור" קרא גבלס: "הם יכולים לשבור את בתינו, אך לא את רוחנו!"

גרמניה לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש. מיליוני הטונות של פצצות לא הועילו. הם רק חיזקו את מוראל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם.

ומכאן לעזה.

הכול שואלים: מי המנצח בסיבוב הזה?

על כך צריך להשיב, בדרך היהודית, בשאלה: לפי מה לשפוט?

ההגדרה הקלאסית של ניצחון היא: המנצח בקרב הוא זה שנשאר בשדה-הקרב אחרי שזה נגמר. אבל כאן איש לא זז. חמאס עדיין שם. וגם ישראל.

קארל פון-קלאוזביץ, הגנרל הפרוסי הנחשב לגדול הוגי תורת המלחמה, אמר כידוע שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. אך במלחמה זו לא הייתה לשום צד מטרה מדינית ברורה. לכן אי-אפשר לשפוט בדרך זו מי מנצח.

ההפצצה הכבדה של רצועת-עזה לא גרמה לחמאס להיכנע. מצד שני, ירי הטילים המאסיבי שכיסה את רוב שטחה של ישראל לא הצליח גם הוא. ההצלחה המדהימה של הטילים, שהגיעו לכל ערי ישראל, נתקלה בהצלחה המדהימה של "כיפת ברזל", שיירטה אותם.

לכן, עד כה, זה מצב של תיקו.

אך כאשר כוח זעיר הפועל משטח זעיר משיג תיקו נגד אחד הצבאות האדירים בעולם, זה יכול להיחשב לניצחון.

העדר מטרה מדינית הוא תוצאה של חשיבה מבולבלת. ההנהגה שלנו, המדינית והצבאית כאחת, אינה יודעת בעצם איך להתייחס לחמאס.

אולי כבר נשכח שחמאס היא המצאה ישראלית. בשנים הראשונות של הכיבוש , כאשר כל פעילות פוליטית בגדה המערבית וברצועת עזה נאסרה בהחלט ונענשה קשות, היה המסגד המקום היחיד שבו יכלו פלסטינים להתקבץ ולהתארגן.

באותה עת נחשב פת"ח לאויב המסוכן ביותר. מנהיגי ישראל עסקו יומם ולילה בדמוניזציה של יאסר ערפאת , הארכי-טרוריסט. האסלמיסטים, ששנאו את ערפאת, נחשבו לרע במיעוטו, ואף לבעלי-ברית נסתרים.

פעם שאלתי אחד מראשי השב"כ אם השרות יצר את חמאס. "לא יצרנו אותו," ענה, "אך סבלנו אותו."

זה השתנה רק שנה אחרי התחלת האינתיפאדה הראשונה, עם מאסרו של מנהיג החמאס, השייח' אחמד יאסין. מאז, כמובן, התהפכו היוצרות: פת"ח הפך לבעל-ברית של ישראל, לפחות מבחינה ביטחונית, וחמאס הוא עכשיו הארכי-אויב.

אך האם זה באמת כך?

יש קצינים בכירים הטוענים שאלמלא היה החמאס קיים, היה צריך להמציא אותו. חמאס שולט ברצועת-עזה. אפשר להטיל עליו אחריות למה שקורה שם. הוא מספק חוק וסדר. הוא שותף אחראי להפסקת-אש.

בבחירות הפלסטיניות האחרונות, שהתנהלו בפיקוח בינלאומי, ניצח חמאס גם בגדה וגם ברצועה. כאשר נשלל השלטון מחמאס, הוא השתלט על רצועת-עזה בכוח. לפי דיווחים מוסמכים, רוב גדול של תושבי הרצועה תומכים בו.

כל המומחים הישראליים מסכימים שאילו נפל משטר החמאס בעזה, היו משתלטים שם פלגים הרבה יותר קיצוניים. הרצועה, על מיליון ושמונה מאות אלף תושביה, הייתה שוקעת בתוהו-ובוהו. המומחים הצבאיים אינם אוהבים זאת.

לכן מטרת המלחמה, אם אפשר לקרוא לזה כך, אינה להרוס את חמאס, אלא להשאירו בשלטון במצב מוחלש.

אך איך, למען השם, עושים את זה?

דרך אחת, המוצעת על-די אנשי הימין הקיצוני בממשלה, היא לכבוש את כל רצועת-עזה.

על כך עונים ראשי צה"ל שוב בשאלה: ואז מה?

בעיני הצבא, כיבוש תמידי של רצועת-עזה הוא סיוט. פירושו שישראל מקבלת על עצמה את האחריות הביטחונית על 1.8 מיליון בני-אדם עוינים ואת הדאגה לכל צרכיהם. (רובם, אגב, הם פליטי תש"ח וצאצאיהם). התוצאה תהיה מלחמת גרילה מתמדת. אף אחד בישראל אינו רוצה בכך.

לכבוש ואז לעזוב? קל להגיד. מבצע הכיבוש עצמו יהיה מגואל בדם. אם תתקבל הדוקטרינה של "עופרת יצוקה", יהיו שם יותר מאלף הרוגים פלסטיניים, ואולי אלפים. דוקטרינה (בלתי-כתובה) זו אומרת שאם צריך להרוג מאה פלסטינים כדי לשמור על חייו של חייל ישראל אחד, מוטב כך. אך אם מספר ההרוגים הישראליים יגיע לעשרות אחדות, מצב-הרוח במדינה ישתנה כליל. צה"ל אינו רוצה להסתכן בכך.

ביום השלישי היה נדמה לרגע שהושגה הפסקת-אש, לרווחתם הרבה של בנימין נתניהו והאלופים שלו.

אך הייתה זאת אשליה. המתווך היה הדיקטטור הצבאי המצרי החדש, אדם שכל האסלמיסטים בעולם מתעבים אותו. זה האיש שהרג וכלא מאות אחים מוסלמים. הוא משת"פ צבאי גלוי של ישראל. הוא מתחנן לכסף אמריקאי. יתר על כן, מכיוון שחמאס נולד כצאצא של האחים המוסלמים המצריים, גנרל עבד-אל-פתאח א-סיסי שונא אותם מעומק נפשו. וכלל אינו מסתיר זאת.

כך, במקום לנהל משא-ומתן עם חמאס, א-סיסי עשה משהו טיפשי מאוד: הוא הכתיב תנאי הפסקת-אש על פי הנוסח הישראלי מבלי לשאול את חמאס כלל. ראשי החמאס למדו על הפסקת-האש המוצעת מן התקשורת. מובן שהם דחו אותה על הסף.

לעניות דעתי, מוטב היה אילו היו ישראל וחמאס נושאים-ונותנים במישרין, פנים אל פנים. במהלך ההיסטוריה הצבאית, המפקדים הצבאיים סידרו ביניהם הפסקות-אש. המפקד של הצד האחד שולח קצין עם דגל לבן למפקד הצד שכנגד, והם מסדרים הפסקה בלחימה. (במלחמת תש"ח סודרה הפסקת-אש קצרה בגיזרה שבה לחמתי על-ידי רב-סרן ירוחם כהן וקצין מצרי צעיר בשם גמאל עבד-אל-נאצר.)

נראה שזה בלתי-אפשר במצב הנוכחי, ועל כן דרוש מתווך ישר באמת. בינתיים נכנע נתניהו ללחץ אנשיו/יריביו והכניס את צה"ל למבצע מוגבל, בעיקר לגילוי מנהרות המאיימות על ישובי "עוטף עזה".

מה יהיה הסוף? לא יהיה סוף, רק סיבוב ועוד סיבוב ועוד סיבוב – אלא אם כן יימצא פיתרון מדיני.

פירוש הדבר: להפסיק את ירי הטילים והפצצות משני הצדדים, לשים קץ לסגר החונק את עזה, לאפשר לתושבי הרצועה לחיות חיים נורמאליים, לקדם אחדות פלסטינית תחת ממשלת-אחדות אמיתית, לנהל משא-ומתן רציני –

לעשות שלום.