הטור של אורי אבנרי 

הרוטוויילר של אמריקה / אורי אבנרי


בנאומו האחרון, שהרגיז כה רבים, אמר בשאר אל-אסד משפט שדווקא כדאי לשים אליו לב: "כל דור ערבי חדש שונא את ישראל יותר מאשר הדור שקדם לו."
מכל מה שנאמר על מלחמת-לבנון השנייה, זהו אולי המשפט החשוב ביותר.

התוצר העיקרי של המלחמה הזאת הוא השנאה. תמונות המוות וההרס בלבנון חדרו לכל בית ערבי, ולכל בית מוסלמי, מאינדונזיה עד מארוקו, מתימן עד לרובעים המוסלמיים בלונדון ובברלין. לא במשך שעה, לא במשך יום, אלא במשך 33 ימים רצופים - יום-יום, שעה-שעה. גוויות מרוטשות של תינוקות, נשים בוכות על הריסות בתיהן, ילדות ישראליות הכותבות "ברכות" על פגזים לפני ירייתן לעבר הכפרים, אהוד אולמרט מדקלם על "הצבא הכי מוסרי בעולם" על רקע תצלום של ערימת גופות.

הישראלים התעלמו מהמראות האלה, שלא הופיעו בטלוויזיה שלנו. אמנם, גם אצלנו אפשר היה לראותם בתחנת אל-ג'זירה וגם בתחנות מערביות, אך הישראלים היו יותר מדי עסוקים במראות ההרס בערי הצפון שלנו. רגשות הרחמים והאמפתיה עם סבל של לא-יהודים קהו במקומותינו מזמן.

אבל טעות נוראה היא להתעלם מהתוצאה הזאת של המלחמה. היא חשובה לאין ערוך יותר מאשר הצבת כמה אלפי חיילים אירופיים לאורך הגבול שלנו, בהסכמתה האדיבה של חיזבאללה. היא עלולה להעסיק דורות של ישראלים אחרי שאיש לא יזכור עוד את השמות אולמרט וחלוץ, ואפילו נסראללה ישכח את השם עמיר פרץ.

כדי להבין את משמעות דבריו של אסד יש לראותם בפרספקטיבה היסטורית.

יש המשווים את המפעל הציוני כולו לאיבר זר שהושתל בגופו של אדם. מערכת-החיסון הטבעית מתקוממת נגד השתל, הגוף מגייס את כל כוחותיו כדי לדחות אותו. הרופאים משתמשים במנה גדושה של תרופות כדי להתגבר על הדחייה. זה יכול להימשך זמן רב, ולפעמים עד למותו של הגוף עצמו, יחד עם השתל.

(מובן שיש להתייחס למשל הזה, כמו לכל משל, בערבון מוגבל. משל יכול לעזור להבנת תבנית כללית, לא יותר מזה.)

התנועה הציונית שתלה גוף זר בארץ, שהייתה אז חלק מהמרחב הערבי-מוסלמי. תושבי הארץ, והעולם הערבי כולו, התקוממו נגד היישוב הציוני. בינתיים היכה היישוב שורשים והפך לאומה אותנטית חדשה. כוח ההגנה שלו מול הדחייה גדל. המאבק הזה נמשך כבר 125 שנה, באלימות גוברת מדור לדור. המלחמה האחרונה אינה אלא אפיזודה אחת נוספת בו.

מהי המטרה ההיסטורית שלנו בעימות הזה?

טיפש יאמר: לעמוד מול הדחייה בעזרת מנה הולכת וגדלה של תרופות, המוענקות לנו על-ידי אמריקה ויהודי העולם. והגדולים בטיפשים יוסיפו: אין פיתרון. זהו מצב נתון, שיימשך בלי סוף. אין מה לעשות, חוץ מאשר לעמוד על נפשנו במלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה. והרי המלחמה הבאה כבר עומדת בשער.

חכם יאמר: המטרה שלנו היא לגרום לכך שהגוף יקבל את השתל כאחד מאבריו. שמערכת-החיסון שלו לא תראה בנו עוד אויב שיש לסלקו בכל מחיר. ואם זוהי המטרה, היא צריכה להפוך לציר המאמץ העיקרי שלנו. משמע: כל מעשה ממעשינו צריך להישקל על פי אמת-המידה הפשוטה הזאת: האם הוא מקדם את המטרה או מסיג אותה לאחור?

על פי הקריטריון הזה, מלחמת-לבנון השנייה הייתה אסון.

לפני 59 שנים, חודשיים לפני פרוץ מלחמת-העצמאות, פירסמתי חוברת בשם "מלחמה או שלום במרחב השמי". היא נפתחה במלים הבאות:

"כשאבותינו הציונים החליטו להקים 'מקלט בטוח' בארץ-ישראל הייתה בידם הברירה בין שתי דרכים:

"הם יכלו להופיע בקדמת-אסיה ככובש אירופי, הרואה עצמו ראש-גשר לגזע ה'לבן' ואדון ה'ילידים', דוגמת הקונקוויסטדורים הספרדים והקולוניסטים האנגלו-סכסים באמריקה. כך עשו בשעתם הצלבנים בארץ-ישראל.

"הדרך השנייה הייתה שיראו עצמם כעם אסיאתי החוזר למולדתו - הרואה בעצמו יורש למסורת מדינית ותרבותית של הגזע השמי, והמוכן לסייע לעמי המרחב השמי במלחמת-שחרורם מעול הניצול האירופי."

מדינת-ישראל, שקמה כעבור כמה חודשים, בחרה, כידוע, בדרך הראשונה. היא נתנה יד לצרפת קולוניאלית, ניסתה להחזיר את בריטניה לתעלת-סואץ, ומאז 1967 הפכה לאחות הקטנה של ארצות-הברית.

זה לא היה בלתי-נמנע. להיפך, במרוצת השנים גברו הסימנים לכך שמערכת-החיסון של הגוף הערבי-מוסלמי מתחילה להשלים עם השתל כמו שגוף יכול לקבל איבר של קרוב-משפחה, ומוכן לקבל אותנו. סימן כזה היה בואו של אנוור אל-סאדאת לירושלים. כזה היה השלום שעשה איתנו המלך חוסיין, צאצא הנביא. ומעל לכל, כזו הייתה החלטתו ההיסטורית של יאסר ערפאת, מנהיג העם הפלסטיני, לעשות שלום עם מדינת-ישראל.

אבל אחרי כל צעד אדיר כזה קדימה בא צעד ישראלי אחורה. היה זה כאילו השתל דוחה את השלמת הגוף עימו. כאילו התרגל כל-כך להיות דחוי, עד שהוא משתדל במעשיו להמשיך ולהידחות ביתר שאת.

על רקע זה יש לשקול את דבריו של אסד-הבן, איש הדור הערבי החדש, בתום המלחמה האחרונה.

אחרי שנמוגו בזו אחר זו כל המטרות שנקבעו למלחמה אומללה זו, הועלתה עילה נוספת: המלחמה הייתה חלק מ"התנגשות הציוויליזציות", המערכה הגדולה של העולם המערבי וערכיו הנעלים מול הברבריות החשוכה של העולם האיסלאמי.

זה מזכיר, כמובן, את דבריו של אבי הציונות המודרנית, בנימין זאב הרצל, שכתב לפני 110 שנה במסמך המכונן של התנועה הציונית: "בפלסטינה...נהווה למען אירופה חלק מהחומה נגד אסיה, נשרת כחיל-חלוץ של התרבות נגד הברבריות". מבלי דעת, חזר אהוד אולמרט כמעט על הניסוח הזה כהצדקה למלחמתו, כדי למצוא חן בעיני הנשיא בוש.

כפי שקורה מפעם לפעם בארצות-הברית, מישהו ממציא שם סיסמה חסרת-שחר אך קליטה, והיא משתלטת על השיח הציבורי. ככל שהסיסמה מטופשת יותר, כן גוברים סיכוייה להפוך לאורים ותומים של האקדמיה והתקשורת - עד שבאה סיסמה חדשה,ומשכיחה את הקודמת. הדוגמה הטריה ביותר היא "התנגשות הציוויליזציות", הסיסמה שטבע הפרופסור סמואל פ' האנטינגטון ב-1993 (שהחליפה את "סוף ההיסטוריה").

איזו התנגשות רוחנית יש בין אינדונזיה המוסלמית וצ'ילה הנוצרית? איזו מלחמת-נצח נטושה בין פולין ומרוקו? מה מאחד את מאלזיה עם קוסובו, שתי מדינות מולסמיות? ומה מאחד שתי מדינות נוצריות כמו שוודיה ואתיופיה?

במה נשגב עולם-הרעיונות של "המערב" מזה של "המזרח"? היהודים שברחו מלהבות המוקד של האינקוויזיציה הנוצרית בספרד התקבלו בזרועות פתוחות על-ידי הממלכה העות'מנית המוסלמית. האומה האירופית התרבותית ביותר בחרה באופן דמוקרטי את אדולף היטלר למנהיגה וביצעה את השואה, מבלי שהאפיפיור ירים את קולו במחאה.

במה עולים הערכים של ארצות-הברית, אימפריית המערב, על אלה של הודו וסין, המדינות העולות של המזרח? האנטינגטון עצמו נאלץ להודות: "המערב ניצח בעולם לא הודות לעליונות הרעיונות או הערכים או הדת שלו, אלא בעליונותו בשימוש באלימות. אנשי המערב שוכחים עובדה זו לעתים קרובות, אך אנשים שאינם מערביים אינם שוכחים זאת לעולם." גם במערב זכו הנשים בזכות-הבחירה רק במאה ה-20, והעבדות בוטלה שם רק במחצית השנייה של המאה ה-19. וכן, במדינה המובילה של המערב מרים עכשיו הפונדמנטליזם את ראשו.

איזה עניין, למען השם (סליחה על הביטוי), יש לנו להתייצב כחיל-החלוץ הפוליטי והצבאי של "המערב" בהתנגשות מדומיינת זו?

האמת היא, כמובן, שכל הסיפור על ההתנגשות התרבותית אינה אלא כיסוי אידיאולוגי למשהו שאין לו שום קשר לרעיונות ולערכים: ההשתלטות של ארצות-הברית על אוצרות העולם, ובעיקר על הנפט.

מלחמת-לבנון השנייה נתפסת על-ידי רבים כ"מלחמה על-ידי באי-כוח". כלומר: חיזבאללה היא הדוברמן של איראן, ואנחנו הרוטויילר של אמריקה. חיזבאללה מקבלת כסף ורקטות ותמיכה פוליטית מהרפובליקה האיסלאמית, ואנחנו מקבלים כסף, פצצות-מצרר ותמיכה פוליטית מארצות-הברית.

זה בוודאי מוגזם. חיזבאללה היא תנועה לבנונית אותנטית, בעלת שורשים עמוקים בעדה השיעית. לממשלה שלנו יש אינטרסים משלנו (השליטה בשטחים הכבושים), שאינם תלויים באמריקה. אבל אין ספק שיש הרבה מן האמת בטענה שזו הייתה גם "מלחמה באמצעות שליחים".

ארצות-הברית לוחמת באיראן, מפני שאיראן תופסת עמדת-מפתח במרחב שבו ממוקמים אוצרות-הנפט העיקריים בעולם. לא זה בלבד שהיא יושבת בעצמה על מצבור אדיר, אלא שבאמצעות האידיאולוגיה האיסלאמית המהפכנית שלה היא מאיימת גם על השליטה האמריקאית בארצות-הנפט השכנות. הנפט הולך ונעשה יותר ויותר חיוני בכלכלה המודרנית. מי ששולט בנפט שולט בעולם.

ארצות-הברית הייתה תוקפת את איראן בשצף-קצף גם אילו הייתה מדינה של אסקימוסים המאמינים בדת הדלאיי-לאמה. יש דמיון מדהים בין ג'ורג' בוש ומחמוד אחמדינג'ד. זה משוחח עם ישו וזה סוגד לאללה, אך שם המשחק הוא השתלטות.

איזה עניין יש לנו להסתבך במאבק הזה? איזה עניין יש לנו להיראות - ולהיראות בצדק - בעיני העולם המוסלמי בכלל והעולם הערבי בפרט כמשרתם של אויבם הגדול?

אנחנו רוצים לחיות כאן גם בעוד 100 ובעוד 500 שנה. האינטרס הלאומי הכי-בסיסי שלנו הוא לתת יד למדינות הערביות המקבלות אותנו, ולפעול יחד איתן לשיקום המרחב הזה. זה היה נכון לפני 59 שנים, וזה יהיה נכון גם בעוד 59 שנים.

פוליטיקאים קטנים כמו אולמרט, פרץ וחלוץ אינם מסוגלים לחשוב במושגים כאלה. הם רואים בקושי את קצה האף שלהם. אך היכן אנשי-הרוח, האמורים להיות בעלי מבט מרחיק יותר?

יתכן שבשאר אל-אסד אינו גאון הדור. אבל כדאי מאוד לחשוב על מה שהוא אמר.