נגד החומה 

ובליבם חומה / מירון רפופורט

מוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות

ב-6.2.201 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה. "עוד באותו לילה קיבלתי טלפון מהאנשים של שרון שביקשו שאבוא להיפגש אתו כמה שיותר מהר", מספר פרופ' ארנון סופר, "והם ביקשו שאביא אתי את המפות".

המפות שאנשי שרון ביקשו הן המפות שפרופ' סופר, גיאוגרף מאוניברסיטת חיפה ונביא 'הסכנה הדמוגרפית הערבית', הציג בהרצאה בכנס הרצליה כמה חודשים קודם לכן. צריך לקבוע מיד גבול למדינת ישראל, אמר שם סופר, אחרת הערבים יציפו אותה, ולא תהיה כאן עוד ישות יהודית. את הגדה, הוא הסביר, צריך לחלק לשלושה חלקים, שלושה קנטונים, שלושה נקניקים בעצם. נקניק אחד מג'נין עד רמאללה, נקניק שני מבית-לחם עד חברון ונקניק שלישי זעיר סביב לעיר יריחו. צריך להקים גדר חשמלית מסביב לשלושת הנקניקים הפלסטיניים האלה, שמשתרעים על פחות מחצי הגדה, ולגמור עניין.

בכנס בהרצליה שוחחו פרופ' סופר ושרון, אז מנהיג האופוזיציה, על הרעיון. מאז לא היה להם קשר רצוף, אבל כשסופר רואה את המפה המתהווה של גדר ההפרדה, הוא מחיך לעצמו. "זו בדיוק המפה שלי", הוא אומר, "כאילו מיישמים אותה אחד לאחד". סופר לוקח לעצמו קרדיט מוגזם, המפה הזו לא חדשה אצל שרון. "לא ישבתי לאחרונה עם ראש הממשלה", אומר רון נחמן ראש עיריית אריאל, "אבל המפה של הגדר, שעכשיו אתה רואה את השרטוט שלה, היא אותה מפה שראיתי בכל ביקור של אריק אצלנו מאז 1978. הוא אמר לי שהוא חושב עליה מאז 1973". יש מי שקורא לתכנית הזו של שרון "תכנית הבנטוסטנים" (לפי 'הארץ', שרון ציין את המושג הזה באוזניו של ראש ממשלת איטליה לשעבר לפני כארבע שנים), יש מי שקורא לה תכנית הקנטונים. אבל מה שברור הוא שתכנית זו לובשת בימים האלה ממש שמלה של בטון ותיל, רק שעכשיו קוראים לה תכנית מרחב התפר.

שרון מלווה את התכנית הזו מקרוב מאוד. הוא מגיע בעצמו לשטח, ובמקרים מסוימים אפילו משרטט במקום איפה בדיוק תעבור הגדר. גורמים צבאיים (הצבא הוא האחראי הרשמי לשרטוט הגדר) סיפרו לאחרונה שכל שאלה עולה למשרד ראש הממשלה, אל יועצו של שרון לענייני התיישבות, עוזי קרן, ואל שרון עצמו. קרן, דרך אגב, שרטט בזמן שהיה בתנועת 'הדרך השלישית' מפה להיפרדות, הזהה כמעט לחלוטין למפת שרון ולמפת פרופ' סופר. משהו מוזר קרה בחודשים האחרונים לגדר ההפרדה. מה שהתחיל בזכות קמפיין של המרכז והשמאל הישראלי תחת סיסמאות בנוסח זו של ברק, "אנחנו כאן, והם שם", הפך לבייבי של ממשלת שרון. אותו שרון שהתנגד בתקופת ממשלת האחדות לסלילת הגדר ונגרר אליה כמעט בעל-כורחו, מפעיל היום 500 בולדוזרים בכל יום נתון, שסוללים ובונים את אחד הפרוייקטים הגדולים בתולדות המדינה, אם לא הגדול שבהם.

קו בר-לב, שנבנה אחרי מלחמת ששת הימים על גדות תעלת סואץ, מחוויר לעומת 150 הקילומטרים הראשונים של גדר ההפרדה, שבנייתם אמורה להסתיים תוך כחודשיים. זה בוודאי מחוויר לעומת 500 הקילומטרים הראשונים של גדר הפרדה, שבנייתם אמורה להסתיים תוך כחודשיים. זה בוודאי מחוויר לעומר 500 הקילומטר הנוספים שנותרו להשלמת הפרוייקט. אפילו המוביל הארצי או ייבוש החולה נראים כמו תרגיל בבניית ארמונות חול לעומת המבצע האדיר הזה. על פניו, ההגיון לא השתנה: הגדר הזו מיועדת אך ורק למנוע חדירת מחבלים מתאבדים, לא לקבוע את גבולות המדינה. בפועל, תוואי הגדר השתנה פעם אחר פעם, תוך שהוא נוגס עוד ועוד משטחי הגדה. המתנחלים, שחששו שהגדר תעבור על הקו הירוק ותשאיר אותם מחוץ למחנה, יכולים להיות מרוצים. על-פי העבודות שכבר בוצעו בשטח ועל-פי המפות שלמשרד הביטחון, כבר מזמן לא מדובר בגדר שנמתחת לאורך הקו הירוק, אלא במערכת של גדרות, שיכלאו מאות אלפי פלסטינים במובלעות מוקפות תיל. כבר השלב הראשון של הגדר מאים להביא כליה על פרנסתם של עשרות אלפי פלסטינים, לאחר שהגדר בלעה את האדמות שלהם.

גדר ההפרדה מסתירה מאחריה אלפי טרגדיות אישיות, ששקופות לחלוטין לציבור הישראלי. למי אכפת כאן מפלאחים כמו ניר אחמד, שאיבד ביום אחד את הגישה לאדמות, שהוא ואבותיו עיבדו במשך דורות. למי אכפת מרועה צאן כמו נאג'י יוסוף, שנאלץ למכור את הכבשים שלו, כי הגדר חסמה את הגישה למרעה. למי מפריע שמנהל תיכון כמו מוחמד שהין מראס א-טירה, נאלץ להשתמש בחמורים כדי להביא את ספרי הלימוד מקלקיליה, כי כל הדרכים אליה חסומות בגדר. למי אכפת מרופא מטול-כרם, שנוסע כל בוקר חמש שעות מהבית לעבודתו בקלקיליה מרחק 15 ק"מ, משום שהוא נאלץ להגיע לשם דרך ג'נין, שכם, בקעת הירדן, רמאללה וכביש חוצה שומרון. הסוג הזה של הכיבוש אולי לא הורג. לא מיד, בכל אופן. אבל הוא מוציא לאנשים את הנשמה. "הגדר הזו היא גזר דין מוות כלכלי לפלסטינים", אומר שמיל אלעד. אלעד הוא לא פעיל שלום. הוא מתנחל מעינב, בעומק השטח, ובדעות שלו, הוא אומר, הוא "מאד ימני". אבל הוא מזכיר היישוב סלעית, הצמוד לכפרים א-ראס וסור. הוא רואה מה קורה כבר עכשיו לשכנים שלו, שלא יכולים להגיע לאדמות שלהם, וכואב לו. "הגדר הזו היא טעות, היא רק תעצים את הבעיה, היא תגדיל את התסכול של האנשים. י פה אנשים שרוצים להתפרנס, ואתה תיצור פה עוד שנאה במקום אפשרות לחיות יחד". בין כפר סור לסלעית אמור לקום שער, שיאפשר לפלסטינים להגיע לזיתים שלהם, אבל אלעד לא מאמין שיבנו להם את השער. גם משה עמנואל, ויו"ר ועד היישוב עד לאחרונה, חושב כמונו. "לא מאמין שהצבא ישקיע כסף באיזה כפר שלא שווה פיפס", הוא אומר. אבל עמנואל רואה את המטרה הסופית ומצדיק אותה. "גם ב-48' הפלסטינים הפסידו הרבה אדמות, גם ב-67'. גם עכשיו הם יפסידו. מה לעשות, מי שמפסיד במלחמה, מפסיד".

באופן רשמי דבקה לשכת ראש הממשלה בגירסה המקורית, שהתוויית מכשול קו התפר נעשית מתוך "שיקולים ביטחוניים בלבד, שעיקרם הגנה מפני הטרור הפלסטיני ומניעת פגיעה באזרחי ישראל", והנסיון לייחס שיקולים אחרים "הינו של השואל בלבד". אבל לא רק "השואל" חושב על שיקולים אחרים. "יש פה שילוב מאד ממזרי", אומר ראש מועצת בקעת הירדן דוד לוי. "הצבא לא מסתכל על הצד הפוליטי, הוא מתעקש להגיד שזה מכשול ביטחוני. אבל לכולם ברור שזה קו מדיני, קו פוליטי שמאחוריו יש השקפה פוליטית. מי שינסה להגיד שהגדר לא מייצגת קו מדיני, לא יודע על מה הוא מדבר. שלא יספרו לי סיפורים. כל אחד משחק את המשחק הכפול הזה, וזה נוח לכולם. לכן אני בעד הגדר, ברור שהיא תכניס אותנו פנימה". לוי יודע מה הוא אומר. לדבריו, הרמטכ"ל הציג לו במקור תכניות, שחפפו פחות או יותר את הקו הירוק הישן. "היה לי דין ודברים עם הרמטכ"ל, יצאתי למלחמת עולם", הוא מספר. "זה הגיע לשרון, ושרון פסל את זה. עכשיו הגדר תלך על גב ההר לצומת בקעות". לוי מספר שנפגש עם שרון, וראש הממשלה פרש מפה והראה לו מה יהיה תוואי הגדר באזור שלו. לטוענתו, לפי אותה מפה, תשאיר הגדר בשליטות ישראל את כל בקעת הירדן ומדבר יהודה ;#65533& רצועה ברוחב של 20 ;#65533& 30 ק"מ. בדיוק כפי שמופיע במפות ששרון מציג כבר שנים, בדיוק כפי שמופיע במפה של פרופ' סופר. גדר כזו, קובע לוי בסיפוק, היא הכרזה מדינית, הכרזה על סיפוח בקעת הירדן תחת אצטלה של 'גדר ביטחונית'. אבל בקעת הירדן היא סוף הסיפור. יעברו מספר שנים עד שהגדר תגיע גם אליה. כרגע מתרכזות העבודות בגדר המערבית, זו שאמורה הייתה לעבור בקרבת הקו הירוק. כבר בנובמבר 2000, חודש וקצת אחרי תחילת האינתיפאדה, הורה ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, על הקמת "מכשול נגד כלי רכב" לאורך מרחב התפר. שרון ירש את הפרויקט, מינה את עוזי דיין, אז ראש המועצה לביטחון לאומי, לרכז אותו, אבל מסמס אותו כמה שאפשר. שרון, כמו גם המתנחלים והמפד"ל, חשש שגדר לאורך קו התפר פירושה גבול לאורך הקו הירוק. אבל בסופו של דבר, לאחר שכמעט מדי שבוע הוכחה הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול מתאבד להגיע לערי ישראל, נאלץ גם הוא להיכנע. באפריל 2002 החליט קבינט ממשל האחדות להקים "מכשול קבע" לאורך קו התפר. ארבעה חודשים מאוחר יותר אושר בקבינט התוואי של הקטע הראשון, ובאוגוסט אשתקד החלו העבודות בשטח.

"הרעיון המרכזי היה ללכת לאורך הקו הירוק", אומר בנימין (פואד) בן-אליעזר, שהיה אז שר הביטחון ואחראי לבניית הגדר. אחר-כך באו התיקונים, כולם לכיוון מזרח, לתוך השטחים החקלאיים הפלסטיניים. הכי קרוב שאפשר לבתי הכפרים הערביים, ולפעמים גם מעבר להם.

דוח של מומחי הבנק העולמי מתריע שבניית הגדר עלולה לגרום קטסטרופה כלכלית וחברתית ביישובים שבמערב הגדה. כ-12 אלף איש בכ-13כפרים, כולל כפרים גדולים כמו באקה א-שרקייה וברטעה א-שרקייה, יימצאו ממערב לגדר, כלומר 'ייכלאו' בסנדוויץ' בין הגדר לקו הירוק. לא להקיא ולא לבלוע. גדר תפריד בינם לבין אחיהם הפלסטינים בגדה, וכדי לנוע לג'נין כדי לקנות משהו או למכור משהו, הם יצטרכו לעבור דרך מעבר גבול, שלא ברור איפה ומתי הוא יפעל. לא ברור גם איך הם יקבלו שירותים בסיסיים כמו חינוך או בריאות מהמוסדות ברשות הפלסטינית, שתימצא מעבר לגדר. בינם לבין ישראל אמנם לא תפריד גדר, אבל הם ייחשבו בישראל כשוהים בלתי חוקיים, ואין שום כוונה לספח אותם או להפוך אותם לאזרחי ישראל.

אבל זה רק חלק מהסיפור. לפי אותו דוח, המתבסס גם על דוח מפורט של ארגון 'בצלם', יותר מ-30 אלף פלסטינים עלולים לאבד לחלוטין את פרנסתם, משום שאדמותיהם נמצאות בצד ה'ישראלי' של הגדר. מדובר באזור הכי פורה בגדה, שבו נמצאות כ-40% אחוז מהאדמות החקלאיות. במחוזות ג'נין, טול-כרם וקלקיליה - המחוזות שבהם מתבצעות עבודות השלב הראשון של הגדר;#65533& כרבע מהתושבים עובד בחקלאות, יותר מכפול מהשיעור בשאר הגדה. קילומטר רבוע אחד (10 אלפים דונם) של אדמה חקלאית באזורים אלה מניב הכנסה שחל כ-900 אלף דולר, יותר מכפול מההכנסה לשטח דומה בשאר חלקי יהודה ושומרון.

באותו אזור נמצאים גם כשני שלישים במקורות המים בגדה. 28 בארות יימצאו ממערב לגדר, ולא ברור מה יעלה בגורלן. בקיצור, מכה על החקלאות בג'נין, טול-כרם וקלקיליה היא מכה לכל הפלסטינים בשטחים.

לפי דוח הבנק העולמי, השלב הראשון של הגדר יפגע בפרנסתם של יותר מ-200 אלף פלסטינים. הכפר ג'איוס, השוכן פחות או יותר מול כוכב יאיר, מונה כ-3,000 איש. לפני האינתיפדה עבדו חלק גדול מהגברים בישראל. עכשיו כל זה נגמר, כמובן, ורבים חזרו לחקלאות. יותר ממחצית המפרנסים בכפר עובדים את האדמה. יותר נכון, עבדו. התוואי של גדר ההפרדה נושק לאחרוני הבתים בכפר, ו-9,000 דונם של אדמות חקלאיות, כמעט כל אדמות הכפר, יישארו ממערב לגדר, בשטח הקרוב לישראל.

צעדה קצרה מהבתים הקיצוניים של הכפר, לא יותר מ-200 מטר, מובילה אותך לפתע אל ספו של מצוק. הנוף מכאן נפלא, האוויר רענן. מתחת לרגליים נפרד מישור החוף, מכפר-סבא עד הים. את הקו הירוק אפשר לזהות בעין בלתי מזוינת. בנקודה מסוימת במישור, רחוקה למדי (שישה ק"מ מפרידים בין הכפר לגבול הישן), מתחלפות החלקות הקטנות והצפופות של הפלאחים הפלסטינים בשדות הפתוחים של הקיבוצים והמושבים בישראל. אתה מסתכל עוד קצת ומבין פתאום שהמצוק הזה, יותר ממאה מטר עומקו, הוא מעשה ידי אדם. מעשה ידיהם של בוני הגדר. הגבעה נחתכה באמצעה, ומתחתיה סלול התוואי של הגדר. המילה 'גדר' קצת קטנה כדי לתאר את העניין.

מהצד המזרחי, הפלסטיני, יש קונצרטינה, אחריה תעלה עמוקה, אחריה דרך טשטוש, אחריה הגדר עצמה, שמונה מטרים גובהה, אחריה עוד דרך טשטוש, אחריה כביש אספלט ("מספק לרוחב של טנק", מסבירים לי אחר-כך במשרד הביטחון), ואחריה עוד קונצרטינה. צריך להיות כמעט לא-שפוי לחשוב שמישהו עקר הרים, יישר גבעות ושפך פה מליארדים רק כדי להקים איזה מכשול ביטחוני זמני "עד שייקבעו גבולות הקבע". מהגבעה שעליה יושב הכפר, אפשר לראות את החממות של העגבניות, הפלפלים והפרחים, את פרדסי ההדרים, שנשארו מעבר למכשול. דרך עפר צרה, שרק חמורים יכולים ללכת בה, מחברת את הכפר עם האדמות שלו, חוצה את תוואי הגדר, שעדיין לא הושלמה בקטע הזה. ומה יקרה ברגע שהגדר תושלם? איש לא יודע.

לאחר שהחלו העבודות על הגדר לפני כתשעה חודשים, הבטיח הצבא בתשובה לבג"ץ כי בגדר יוקמו "שערים חקלאיים", שיאפשרו מעבר של אנשים ושל כלים חקלאיים אל האדמות שלהם. האם בג'איוס יוקם שער כזה? בכפר מספרים שהם ניסו לדבר עם מפקדי הצבא באזור, ולא קיבלו תשובה. בינתיים מעטים מעזים לחצות את תוואי הגדר, להסתכן בירי מצד חברות השמירה המאבטחות את העבודות שם ולהגיע לשדות שלהם. לכולם ברור דבר אחד: אם לא תהיה גישה חופשית לשדות, ישאר הכפר הזה למעשה ללא פרנסה. ולכולם ברור עוד דבר: הסיכוי שתהיה להם גישה חופשית לשדות שלהם דרך הגדר הבנויה הוא קטן מאוד, כמעט אפסי.

בכפר א-ראס הסמוך המצב דומה. לעיד יאסין, ראש הכפר, יש יחד עם אחיו נימר 120 דונם של זיתים ושקדים, 110 מהם מעבר לגדר. "באו החיילים, לא נתנו לנו להתקרב", מסר נימר יאסין. "שאלנו את המפקד ם נוכל לגשת לאדמות שלנו, והוא אמר: כן, לא, לא יודע. עכשיו אנחנו הולכים לאדמות שלנו כמו מבריחים. לפעמים יורים עלינו, לפעמים אנחנו מצליחים להגיע. הזיתים שלנו התייבשו". עיד יאסין מספר שהגדר גם ניתקה את הכביש לטול-כרם, עיר המחוז המקומית, מה שיוצר בעיה קשה מאוד בכפר. בא-ראס אין מרפאה, אין גם בית-ספר תיכון. לכל הדברים האלה צריך לנסוע לטול-כרם, מה הם יעשו עכשיו? נאג'י יוסוף, תושב אחר, מספר שאפילו בבית שלו הוא לא מרגיש בטוח. הבית שלו קרוב לתוואי, וכשאשתו עלתה לגג לתלות כביסה, החיילים צעקו לה שתרד. " עוד פעם תעלי לשם, נירה בך", אמרו לה, לדבריו. כשהגדר נמצאת לך מתחת לאף, אפילו תליית כביסה היא סיכון ביטחוני.

פלשתינים רבים אומרים שבעצם מאחורי הקמת הגדר מסתתר הרצון לשדוד להם את האדמה. עו"ד עזאם בשארה מארגון 'קאנון', שייצג בעלי קרקעות רבים בעתירות בבג"ץ נגד הגדר, מזכיר את חוק הקרקעות העותומאני, שכל אחד בשטחים יודע לשיר בעל-פה. לפי אותו חוק, שעדיין תקף בשטחים, אדמות מסוג 'מירי' ניתנות לעיבוד לפלאחים, והם אפילו יכולים להוריש אותן מדור לדור, אבל הן נשארות שייכות לסולטן, והפלאח לא יכול לרשום אותן בטאבו על שמו. אם הפלאח לא מעבד את האדמות במשך שלוש שנים רצופות, הן חוזרות לידי הסולטן. ישראל רואה עצמה יורשת הסולטן בשטחים, ועל-ידי החוק הזה הוכרזו אדמות רבות ביהודה ובשומרון אדמות מדינה, לאחר שצילומי אוויר הוכיחו שלא עיבדו אותן במשך שלוש שנים או יותר. על האדמות האלה הוקמו רוב ההתנחלויות. כעת משוכנעים כל הפלאחים הפלסטינים שישראל לא תיתן להם לגשת לאדמות שלהם במשך שלוש שנים. ואז תכריז עליהן כעל אדמות מדינה, והן יאבדו להם לנצח.

אי-אפשר להגיד שמדובר בפנטזיה מזרחית. "החשש של הפלסטינים לא סתמי", אומר עוזי דיין, "הוא רק לא גובר על החשש של תושבי צור-יגאל". המשפט הזה מקפל בתוכו את תמצית התפיסה של ההוגים הראשונים של רעיון הגדר. דיין, שפרש בינתיים מתפקידו, האמין בפרוייקט גדר ההפרדה מהרגע הראשון, והוא עדיין מאמין בו בכל לבו. לפני שפרש מראשות המועצה לביטחון לאומי, ביוני 2002, הגיש דיין דוח לראש הממשלה, ובו כתב שישראל חייבת לבנות לעצמה גבול "לפי עקרונות דמוגרפיים". לשון אחרת, צריך גדר שתיתן כמה שיותר ביטחון ותכלול כמה שפחות פלסטינים. ההוצאה הכספית, המוערכת עכשיו ביותר משישה מיליארד שקלים, נראית בעיניו עניין משני. ההפסד לתוצר הלאומי בישראל כתוצאה מהפיגועים גדול הרבה יותר. גדר, הוא אומר, היא עניין משתלם. מתחילת עבודתו תמך דיין בהזזת הגדר מזרחה מהקו הירוק. יש נימוק ביטחוני ברור לכך. במקרה שמחבל יצליח בכל זאת לחצות את הגדר, מסביר נצח משיח, ראש מנהלת קו התפר במשרד הביטחון והאיש האחראי כיום לביצוע הפרוייקט האדיר הזה, צריך לתת לכוחות הביטחון זמן תגובה נוסף, לפני שאותו מחבל יגיע לבתים של איזשהו יישוב ישראלי. אבל לצד הנימוק הזה היו גם נימוקים פוליטיים. מרגע שהתחילו העבודות על הגדר באוגוסט שעבר, הבינו כולם שזה הולך להיות הגבול החדש, ומי שלא ילחץ עכשיו, יפספס את הרכבת. אפילו עוזי דיין עצמו אומר: "הקו הירוק הוא לא עניין קדוש. יש מקומות שכדאי לכלול בהם עוד שטח מתוך מחשבה לטווח ארוך".

המתנחלים, שהבינו שאם לא יעברו לתמיכה בגדר, יאבדו את תמיכת הציבור, עברו להפעלת לובי להכללת כמה שיותר התנחלויות במסגרת הגדר המוקמת. בן-אליעזר, שממשיך לטעון עד היום ש"לגדר אין תכלית פוליטית או מדינית, וטועה כל מי שחושב ככה", נשאר כמעט בודד בעמדה זו.

אפילו נצח משיח, האיש שבונה את הגדר ה'ביטחונית', אומר: "הפוליטיקאים מצאו נוסחה, אבל אני מעריך שהגדר תהיה הגבול". אלפי-מנשה היא דוגמה מצוינת לכך שגדר ביטחונית יכולה להיות דבר גמיש למדי ;#65533& יישוב מבוסס בן 5,000 תושבים, כחמישה ק"מ מזרחית לקלקיליה, שבתחילה היה אמור להיות מחוץ לגדר. זה מאוד לא מצא חן בעיני אליעזר חסדאי, ראש המועצה המקומית וחבר מרכז הליכוד.

"לפי תכנית הראשונה", הוא מספר, "הגדר היתה צריכה להיות צמודה לקו הירוק. עשיתי פעילות פוליטית נמרצת, שרון ופואד באו לבקר אצלי והסכימו להכניס את אלפי-מנשה פנימה ו'לעטוף' אותה בגדר". אבל גם הפתרון הזה לא מצא חן בעיני חסדאי. "לפי המצב הזה, הייתי אמור לצאת משער היישוב, ואחרי 200 מטר להיכנס לשטח פלסטיני בחבלה ולצאת ממנו רק ליד צומת הפירות".

העזרה באה מכיוון לא צפוי. לפי תכנית משרד הביטחון, כביש חדש היה אמור לחבר את אלפי-מנשה לקו הירוק באזור מתן, יישוב קהילתי בין כפר-סבא לראש-העין. אנשי מתן חששו שהכביש הזה יפגע להם בנוף. כך שבעוד חסדאי פעל בליכוד, פעלו אנשי מתן במפלגת העבודה. "צריך לנתק את קלקיליה מחבלה", הם כתבו במכתב לחברי מרכז המפלגה, שהתכנס בסוף אוגוסט 2002 לדון בגדר ההפרדה. "אסור להקים את קלקיליה הגדולה, קן הטרור הגדול ביותר בלב השרון, עם 100 אלף תושבים",

הוסיפו תושבי מתן. המספרים אמנם היו כפולים מהמציאות, אבל הלחץ פעל. בסוף ספטמבר, מסופר בגאווה באתר של היישוב מתן באינטרנט, ביקרו במקום מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון וחיים רמון, אז יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ואמרו ש"יהיה זה משגה להשאיר רצף טריטוריאלי בין קלקיליה לחבלה". ב-25.9 שלח להם עמיקם סבירסקי, עוזר יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, מכתב ובו הבשורה המיוחלת: עמדתם התקבלה. "התרחקנו מאוד מהתכנית המקורית", מתגאה חסדאי, "הזזנו את הקו הירוק". לשינוי התוואי היה מחיר כלכלי כבד לישראל. 130 מיליון שקל, לפי הערכה של חסדאי. במועצת יש"ע, הוא מספר, קצת קינאו בו, אמרו שהוא הצליח רק מפני שהוא חבר מרכז ליכוד, ושרון היה זקוק לו בפריימריז ובבחירות לרשימת הכנסת. חסדאי מבטל את הדברים האלה. "לא בגלל שאני חבר מרכז השקיעו בגדר באלפי-מנשה 130 מיליון שקל", הוא אומר. "אני הצלחתי, כי ניגנתי על זה שאנחנו יושבים על הרכס הראשון מעל מישור החוף, שאנחנו יכולים לשמש מכשול ביטחוני".

ההצלחה של אלפי-מנשה ושל מתן הפכה לאסון של קלקיליה (ראו מסגרת). העיר הפכה לאי מוקף בגדרות מארבעה צדדים, מנותקת מהכפרים המביאים לה סחורה ועושים בה את הקניות ותלויים בה בכל השירותים האזרחיים. אבל, כפי שאומר עוזי דיין "הגדר לא מכוונת שכולם ייצאו מרוצים. אין ברירה". על הנייר דאגו המתכננים לזכויות הפלסטינים. משיח מספר שלאיכרים, שאדמותיהם נתפסו לצורך הקמת הגדר, ניתנו שבעה ימים להגיש השגות, ובמקרים מסוימים ניתנה להם אפילו ארכה נוספת לפנים משורת הדין, כדי שיוכלו לפנות לבג"ץ. בפועל, ההתחשבות בפלסטינים לא היתה רבה. משיח מספר שרק במקום אחד, ליד אום אל-פחם, התקבלו השגות של פלסטינים על תוואי הגדר. אם כך במה כן התחשבו סוללי הגדר? העיר המצרית העתיקה שהתגלתה ליחד מחסום טייבה, עיכבה את העבודות באותו קטע בחודשיים. כדי לא לפגוע באירוסים בגלבוע הוחלטו שרוחב מרחב הגדר (הקונצרטינות, התעלה והגדר עצמה) בשמורת הגלבוע יהיה 35 מטר בלבד לעומת כ-80 מטר באזור טול כרם וקלקיליה.

נראה שישראל מתחשבת יותר בפרחים ובעתיקות מאשר בבני-אדם.

בתוכנית המקורית דובר על מערכת מורכבת של שערים: חמישה מעברי ביקורת שיהיו דומים למעבר ארז, ועוד כ-30 שערים 'חקלאיים', שדרכם יוכלו לעבור פלאחים, שיש להם אדמות ממערב לגדר. המנהל האזרחי אמור להעניק אישורים למי שיש לו קרקע מעבר למכשול ולאפשר לצוותים רפואיים או לצוותי הוראה לחצות את המכשול. על סמך הבטחות אלו דחה בג"ץ את עתירות הפלסטינים נגד הגדר.

במערכת הביטחון מודים כעת שאין סיכוי שהמסופים שאמורים לנתב מעבר של אזרחים וסחורות יהיו מוכנים עד יולי, אז יושלם החלק הראשון של הגדר ויהפוך מבצעי. "יש שבע נקודות ביקורת ליהודים ותשע נקודות ביקורת לערבים, והן יופעלו ברגע שתופעל הגדר", אומרים בצבא באופן רשמי.

גם עניין המעברים נוטה להתמסמס. בתשובה לשאילתא בכנסת אמר שר הביטחון מופז: "כרגע אין תקציב למעברים החקלאיים". הפלסטינים מספרים, למשל, שבקטע שכבר נסלל בין קפין לשוויכה, שעל-פי המפה אמורים להיות בו שמונה מעברים חקלאיים, אין כרגע אפילו מעבר אחד. וגם אם יהיו מעברים, לא ברור מי יוכל לעבור בהם ומתי. כל הניסיונות של עורכי-הדין של בעלי הקרקעות הפלסטינים ושל ארגון 'בצלם' לקבל הבהרות בעניין, נדחו בתשובה ש"העניין בבדיקה". אפילו על השאלה באיזו שעה ייפתח המעבר החקלאי (הפלאחים יוצאים לעבודה גם בארבע בבוקר), והאם הוא יהיה פתוח בכל ימות השנה, אין תשובה.

בניגוד לטענות הפלסטיניות, בצבא אומרים שהשערים החקלאיים הם חלק מהגדר, והם מוכנים כולם. "השאלה היא מתי ואיך יפתחו אותם, אבל זה כבר לא עניין שלנו, זה עניין של המנהל האזרחי". אבו-מאזן העלה את הנושא בפגישתו הראשונה עם שרון, ושרון עצמו הבטיח, לפי הדיווחים בעיתונים, שאיש לא יחסום את תנועת האיכרים לאדמותיהם. "דעו לכם שאני פלאח. אני יודע מהו קשר לאדמה, ולכן נתתי הוראה לפתוח שערים רבים בגדר כדי לאפשר לפלאחים לעבד את אדמותיהם. הגדר אינה גבול", ציטט רוני שקד ב'ידיעות אחרונות' מדברי שרון. אבל, כאמור, עדיין אין נוהל ברור במנהל האזרחי שיסדיר את המעבר הזה. במנהל האזרחי סירבו להגיב על כתבה זו.

בצה"ל אומרים שהחקלאים יורשו לעבור אל אדמותיהם ללא בעיות, "אחרי שיוכיחו שיש להם זכויות על הקרקע". בצבא אומרים שיש כוונה להגדיר באופן ברור למי בדיוק תהיה הזכות לעבור את הגדר, אבל "עדיין מוקדם לפרסם את זה". בכל מקרה, אם יתברר שלפלסטיני שיצטרך לעבור את הגדר לענייני חקלאות או עניינים אחרים, יש "עבר ביטחוני", הסיכוי שלו להגיע למחוז חפצו הוא אפסי. "לא בונים גדר בהשקעה של מיליונים כדי שהיא תהיה גבינה שוויצרית, וכל מבוקש חמאס בכיר יוכל לעבור דרכה, כי יש לו אדמה מעבר לקו", אומרים בצבא. משיח נשמע נחרץ אף יותר: "גם אם לבן של הפלאח יהיה עבר ביטחוני, הוא לא יעבור. כדאי שהפלאח ייקח את זה בחשבון. ואם יעבור דרך שער חקלאי כלשהו אפילו פיגוע אחד, המעבר הזה יהפוך לקיר. אף אחד לא יעבור שם".

יולי הקרוב מבטיח משיח להעביר לידי הצבא את הקטע הראשון של הגדר שהושלם. בימים אלה ממש מגבשים את התכניות להמשך הגדר. כאן אפשר להכריז על מהפך. לפני שעזב בן-אליעזר את משרד הביטחון, גובשה במשרד התכנית להמשך הקו. "היתה הנחיה כללית להמשיך את אותו הקו", אומר בן-אליעזר, "מה שיותר צמוד לקו הירוק". מקורות ביטחוניים המעורבים בהקמת הגדר, מאשרים שזו היתה ההנחיה, וכי המפות הראשונות כבר שורטטו לפי הנחיה זו.

תכניות אלה נזקו לפח. "נאבקתי נגד הראיון הזה מהרגע הראשון", מספר רון נחמן, ראש עיריית אריאל. "פואד ומפלגת העבודה רצו להפקיר אותנו, ולהשאיר 50 אלף יהודים מחוץ לגדר". נחמן נפגש ם ראשו מערכת הביטחון, הוכיח להם במספרים שבאזור שלו יש יותר יהודים מערבים, אבל דבר לא הועיל. עד שעלתה ממשלת שרון השנייה. בתחילת מאי הודיע לו מופז חגיגית, כי הוחלט סופית שאריאל תהיה בתוך הגדר. יחד אתה ייעטפו בצד הישראלי גם ההתנחלויות אלקנה, מעלה שומרון, קרני שומרון, קדומים, עמנואל, פדואל ועלי זהב. שתי ההתנחלויות האחרונות מרוחקות כ-10 ק"מ מהקו הירוק.

פנחס ולרשטיין, ראש המועצה האזורית בנימין, מספר שבימים האחרונים הוא יושב עם מפות עם מפקדי הצבא באזור ומנסה לשכנע אותם להכניס גם את מה שמכונה 'גוש הטלמונים' (כחמישה יישובים יהודיים צפונית-מערבית לרמאללה, כ-20 ק"מ מהקו הירוק) לתוך 'בלון' כפי שנעשה סביב אלפי-מנשה. אם התכנית הזו תמומש ("לא אגיד שכבר יש לי הסכמה", אומר ולרשטיין), פירוש הדבר שגדר ההפרדה תיראה כמו שורה של פיורדים נורווגיים. והקשיים של התושבים הפלסטינים לאורך הקטע המושלם בימים אלה ייראו כמו משחק ילדים.

התכניות האלה מקפיצות את פואד. "אני מקווה מאוד שזה לא יקרה", הוא אומר. "זה גם עלויות, זה יסבך את המרדף אחרי מחבלים, זה גם יקשה על הפעלת הכוחות". גורמים צבאיים שהיו שותפים לתכנון הגדר, שותפים לדעתו של פואד. כדי שהגדר תהיה אפקטיבית, הם אומרים, היא צריכה להיות כמה שיותר קצרה וכמה שיותר ישרה. מה שקורה זה בדיוק ההפך. מקורות ביטחוניים הקשורים לבניית הגדר, אומרים שבמערכת הביטחון השלימו למעשה את שרטוט התוואי של הגדר מאלקנה עד מחנה עופר ;#65533& 210.5 ק"מ בדיוק. "עכשיו אנחנו מחכים רק לתקציב, ואנו יוצאים לדרך". ועניין התקציב הוא אכן אינו מבוטל. במקור, בזמן שבן-אליעזר היה שר הביטחון, היה אמור אורכו של הקטע הזה לעמוד על 100 ק"מ. "נוספו לנו עוד 110 ק"מ, כי הוחלט שהגדר תקיף גם את היישובים הישראליים בגדרה", אומרים המקורות הביטחוניים. חישוב פשוט מראה שתוספת זו תעלה למשלם המסים כ-1.3 מיליארד שקל. וזו עוד הערכה מתונה. "מדרום לאלקנה אנחנו נכנסים לאזור יותר קשה. זה יכול לעלות יותר", אומרים מקורות בצבא.

"יותר זול לתת לכל תושב בקדומים וילה במרכז הארץ מאשר לבנות את הגדר הזו". העיכוב בבניית הגדר עלול אף הוא להיות גדול. התוואי החדש מסובך ועובר בהרים, ועלולות להתעורר גם בעיות משפטיות קשות, אומרים בצבא. גם במשרד האוצר לא כל-כך יודעים מאיפה לתקצב סכומים אלה. כל זה לא מעניין את רון נחמן. "אני שולל את האמירות של פואד וכל חבורת החלסטרה שלו", הוא אומר. "מי אלה אנשי הצבא האלה? מה הם מבינים שאני לא מבין, אני מהם לא אלמד כלום.

נו, אז מה קרה אם מאריכים את הגדר בעוד 60 ק"מ. 50 אלף יהודים לא שווים את זה"? לדעת משרד הביטחון, המתיישבים בשומרון שווים את זה ועוד איך. בימים אלה ממש ממפים מהאוויר את האזור, וכעשרה משרדי תכנון עובדים על הכנת המפות. משרד ראש הממשלה מסר שהדיונים על המשך הקו מאלקנה לירושלים "מתקיימים בימים אלה, וההחלטה בממשלה תבוא בזמן שייקבע לכך", אבל בראיון ל'ג'רוזלם פוסט' בשבוע שעבר לא השאיר שרון מקום לספק. אריאל ועמואל יהיו ממערב לגדר, בתכנון הראשוני דובר על 350 ק"מ גדר.

עכשיו מדובר כבר על 650 ק"מ, כלומר על עוד 4.5 מיליארד שקל. וזה בלי הגדר לאורך גב ההר. הצצה במפה מביאה למסקנה פשוטה ;#65533& גדר ההפרדה שנבנית בימים אלה חופפת למעשה את המפה של שרון למדינה הפלסטינית. קצת יותר מ-40% אחוז משטחי הגדה, מפוצלים ופרוסים לפרוסות. צפון הגדה יהיה מופרד מדרום הגדה, וכדי לנסוע מבית-לחם לרמאללה יצטרך תושב פלסטיני לעבור דרך שני מעברי גבול.

שיטת הגדרות הפנימיות, "בתי הכלא הפתוחים" בעגה הפלסטינית, תשוכלל עוד יותר בקטע החדש. כך, לדוגמה, אמורה הגדר לעבור מהצד המזרחי של כביש 446 ולהשאיר בצד הישראלי התנחלויות כמו עופרים, בית-אריה ונילי. באמצע ייכלאו כעשרה כפרים ערביים גדולים כקיביה ורנתיס מאחורי גדר נוספת בצורת לולאה. לעשרת הכפרים האלה תהיה יציאה אחת בלבד לכיוון מזרח, לרמאללה, דרך נקודת ביקורת בגדר ה'עיקרית'. לולאה דומה, עם גדר פנימית נוספת, תיפרש מדרום לכביש 443, כביש מודיעין-ירושלים, ותכלול גם היא כעשרה כפרים. לפי ג'מאל ג'ומא מארגון פנגו"ן, ארגון איכות סביבה פלסטיני, רק במובלעות האלה חיים כ-50 אלף איש.

"זה לא הזוי לדבר על עולם של קנטונים", אומר עוזי דיין. דיין חושב שכל ההתעסקות הזו בהרחבת הגדר נועדה בעצם לעכב את הבנייה שלה, כי שרון ומופז בעצם לא רוצים גדר. אולי יש משהו בדבריו. בצבא אומרים שבניית הקטע החדש, מאלקנה עד רמאללה, תארך שה וחציח עד שנתיים, משום שהוא מפותל ומסובך יותר מהקטע הראשון, שבנייתו ארכה שנה בדיוק. רק אחר-כך תחל בניית הגדר בהר יהודה. "כבר מזמן אפשר היה לגמור את הגדר" אמר דיין, "שרון ומופז לא עושים את הגדר. זהו זה. כל השאר זה לא לעניין. הם משתדלים לא לעשות אותה. אני גם לא מאמין שיש מסטר-פלאן. אם היתה תכנית, הגדר כבר היתה קיימת".

יכול להיות שהוא צודק. אבל יכול להיות מאוד שהוא טועה. שרון ידוע בחיבתו לקביעת עובדות בשטח. לפי חישובי הפלסטינים, קרוב ל-400 אלף פלסטינים (כ-20 אחוז מתושבי הגדה), ובכללם תושבי השכונות והכפרים שמסביב לירושלים, יימצאו בצד ה'ישראלי' של הגדר. גם 80 האחוזים שיימצאו בצד הפלסטיני של הגדר יתקשו מאוד לנוע ממקום למקום בלי אישור ישראלי.

במפת הדרכים מדובר על הקמת מדינה פלסטינית עד 2005 בגבולות "בני קיימא או "בני-חיים", תלוי איך מתרגמים את המילה האנגלית viable. קשה מאד לראות איך מישהו יוכל לחיות בתוך הגבולות האלה. ואולי זו בדיוק הכוונה של שרון. כמו שהוא יזם את ההתנחלויות, כדי לסמן את הגבולות העתידיים של ישראל, ככה הוא מסמן אותם היום באמצעות הגדר. ואת הגדר הזו יהיה קשה מאוד להזיז. "אתם לא משאירים לנו מקום לגדול, לא משאירים לנו מקום לחיות", אומר ג'מאל ג'ומא. "הדבר היחיד שיישאר לפלסטינים הוא לחיות בתוך מכלאות ענק ולעבוד באזורי התעשייה, שבטח יוקמו בהתנחלויות, ליד הפתחים של המכלאות האלה. אתם רוצים שאנחנו נחיה כמו עבדים. זה לא ילך. אם הייתם מקימים גדר לאורך הקו הירוק, לא היתה שום בעיה. אבל ככה אולי תקבלו שקט לארבע-חמש שנים, אבל תביאו רק שנאה. במקום 20 אחוז חמאס, תקבלו 60 אחוז".

כלא קלקיליה

אפשר לקרוא לזה קנטונים, אפשר לקרוא לזה בנטוסטנים, ואפשר לקרוא לזה שפוט בית-כלא. לפי התכנית שמגבשת מערכת הביטחון בהוראת ממשלת שרון, יוקפו הגדולות בערי הגדה בגדרות ובחומות כמעט מכל עבריהן. "אנחנו רוצים לתעל אותם לנתיב אחד", מסבירים בישראל. בירושלים, מספרים גורמי צבא המעורבים בתכנון הגדר, שכונות ועיירות שלמות יוקפו, ככל הנראה, בגדר פנימית כזו. בתכנית של פרופ' סופר גם חברון הערבית תהיה כלואה בגדר פנימית כזו. ביקור בקלקיליה, אם כך, הוא ביקור בעתיד. קיר בטון בגובה שמונה מטרים מקיף את העיר ממערב, מפריד בינה ובין כביש חוצה ישראל. מדרום ומצפון משלימים בימים אלה את בניית הגדר, ועד יולי גם ממזרח תהיה העיר מוקפת בגדר. שער צר ברוחב של 10 מטרים יהיה המוצא היחיד של 40 אלף תושביה אל העולם החיצון. קלקיליה נראית כמו עיר-רפאים, עיר בעוצר בלי שצריך להכריז בה עוצר. עיר שמשמשת מרכז חקלאי ואיבדה יותר מ-50 אחוז מהאדמות שלה, עיר מסחר ותעשייה זעירה עם 70 אחוז אבטלה. עיר שבורחים ממנה: שבע דירות יש בניין שגר בו המאחר שלנו, ד"ר מחמוד עבושי, שלוש משפחות עזבו בשנה האחרונה.

רחוב אבו-עלי, בכניסה המזרחית של האיר, היה שוק אחד ענק של 'אלטע זאכען', כפי שמסביר לנו המארח שלנו. עכשיו אין שם אפילו חנות אחת פתוחה. גם עשרות המוסכים שוממים. אנחנו מתקרבים לחומה. מהצד הישראלי הצמידו לחומה סוללת עפר, נטעו עליה שיחים. מהצד הפלסטיני יש רק שמונה מטרים של בטון. כל 100 מטר יש צריח בטון, עמדת שמירה. קשה לדעת אם יש בתוכה חייל, אבל עדיף לא לברר. התושבים מספרים שיורים על מי שמתקרב לחומה.

האדמה של פטמה אל-באז מגיעה עד לשולי החומה. מעבר לחומה היו לה תפוזים, תפוחים, עכשיו נשאר לה שדה קטן. אדמה רעה, היא אומרת. בגלל החומר אין ניקוז של המים, לא יתושים, האדמה לא מתאווררת, מתייבשת, עכשיו היא מגדלת שם פול, וגם זה יותר מתוך הרגל של פלאחית, שלא יכולה בלי לעבוד את האדמה. רק עץ תאנה אחד נשאר לה, את כל השאר עקר הצבא. מגיע אוטו זבל, מאהר ימין יורד ממנו, מדליק סיגריה. מיד הוא עובר לעברית. עבד 20 שנה בישראל בבניין.

כשהתחילה האינתיפאדה אמרו לו "ללכת לערפאת שלו", ומאז הוא עובד בזבל, 1500 שקל בחודש. לפני כמה חודשים, באחד מלילות העוצר, נורה אחיו זיאד בידי הצבא במרכז העיר. מאהר שמע על זה בטלוויזיה. עכשיו הוא מגדל גם את הילדים של אחיו. "קודם היינו בבית-סוהר קטן", הוא אומר ומצביע על החומה, "עכשיו אנחנו בבית-סוהר גדול עם דלת. הכוונה של הקיר הזה היא שלא תהיה לנו אדמה, ולא תהיה לנו עבודה, ולא יהיה לנו אוכל. אבל הקיר לא יעצור את מי שרוצה לעשות פיגוע. בן-אדם יגיד לעצמו: אם אני נשאר בבית, אני מת. יותר טוב לי להתפוצץ".

אנחנו עולים על גג של בית סמוך, בית משפחת עוויינה. בית מפואר, חדש. לפני האינתיפאדה היתה זו שכונת הווילות של קלקיליה. עם מבט אל הים, אל השדות. עכשיו רואים פה רק חומה ואת הכביש מאלפי-מנשה לכפר-סבא מלא במכוניות. כביש שאפשר לראות, אבל לא לנסוע עליו או אפילו להגיע אליו. השעה עשר בבוקר. לפתע, מכיוון כפר-סבא, הרחוקה כמה מאות מטרים, נשמעת צפירה. יום השואה והגבורה. "אתה רוצה לעמוד?", שואל אותי המארח ד"ר מחמוד עבושי מ'ארגון הסעד הרפואי'. אנחנו עומדים שנינו דום ליד המכונית. יום שואה בקלקיליה מוקפת החומה.